חֶפְצִיבָּה לַאוֹפֶר ירדתי מהאוטובוס בירושלים. זה אמור להיות פה, על פי השמועות. "סליחה", עצרתי אברך מזוקן עם מזוודה, "איפה נמצאת החפציבה?" המזוקן נעץ בי מבט נוקב. "מי?", הוא שאל. "החפציבה", חזרתי לאט, "איפה נמצאת כאן החפציבה האזורית?" האברך הנהן בראשו והתווה בידו את הכיוון. "תמשיך הלאה", הוא לאט, "כבר תראה". הודיתי לו בכנות, והאצתי את צעדי. חסר לי רק שאגלה שכבר סגרו את החפציבה. ממצפה יריחו הגעתי לירושלים רק בשביל החפציבה. כן, הנה היא. במלוא הדרה. מרחוק כבר הבחנתי בשלט הענק "חפציבה". לא בזבזתי חמש שקל לחינם על האוטובוס. החפציבה, משאת נפשם של כל הדורות התגשם לכדי בניין ענק בעל שלט מאיר. יוהו. בלב פועם מהתרגשות דרכו רגלי על מפתן החפציבה. מאבטח עדוי שפם לעייפה ניסה לאתר רובים ומטעני חבלה בתוך התיק הענקי שהבאתי עבור השלל. צחקתי עליו בלבי, כנראה הוא לא מעודכן שהיום כבר עברו לנשקים ביולוגיים וכימיים. העפתי מבט לחפציבה. על המדפים נצצו להן חפציבות בשלל צבעים וצורות, הדגמים החדישים ביותר, המתקדמים ביותר והמבוקשים ביותר קדמו את פני הבאים. זבנים אדיבים ומתורבתים במידת האפשר שירתו בנימוס את הלקוחות, כשהם לבושים במדי חפציבה רשמיים. באמצע הלובי עמדה לה מזרקה שנשפכה לתוך אגם חינני בו שייטו אנה ואנה דגי חפצילון. בפינה הבחנתי בדוכן קטן בו ניתן לקנות מזכרות חפציבה ובלוני חפציבה ממולאי הליום שנקשרו לדוכן. נגשתי מיד למלאכה, הן היום קצר וצריך להספיק להגיע לסדר ערב. פניתי לאגף לממכר חפציבות בית. מולי נצבו עשרות טורים מלאים בחפציבות שונות, חפציבות כיס, חפציבות מדף, חפציבות חד פעמיות וחפציבות בשיטת 'עשה זאת בעצמך'. אני ידעתי בדיוק מה אני מחפש. חפציבה לאופר. בנושא הזה אין מה להתפשר, אם זו לא חפציבת לאופר – חבל על הזמן. נגשתי לזבן חביב בעל זקן צרפתי ושאלתי אותו היכן אגף לאופר. הזבן הוריד את הזקן, והצרפתי הסביר לי איך להגיע. הודיתי לשלושתם במאור פנים, ופניתי לשאול זבן אחר. לאחר מספר בירורים הגעתי למקום. כן, בסוף החנות, בצד, במקום שרק אניני הטעם העקשנים יוכלו להגיע. בסיפוק רב פניתי לבחון את החפציבות השונות על המדף, ומראיה ראשונה התאכזבתי. חיקוי עלוב. ללא כיסים כפולים, וללא אפשרות טעינה מחדש. בדקתי את התפר. אין תפר כפול. גם המותג נראה בלתי משכנע. לכל הרוחות, נזעמתי. עד שאתה מוצא מקום מעורר אמון, אתה מגלה שאין על מי לסמוך. אבל עלי הם לא יעבדו. אם הם מתוחכמים, אני מתוחכם פי כמה. יצאתי מהאגף לחפציבות מחמד וביררתי איפה נמצא המחסן. המחסן היה מקום ענק בו פרקו וסדרו ארגזי- חפציבה טריים. אם לא הייתי מכיר את העסקים האלה מקרוב, הייתי מתבלבל מכל המהומה. נגשתי לאיש שעמד עם דף ובדק סחורות. קרבתי אליו ולחשתי באוזנו: "לאופר, שתי חפציבות חדשות, בשביל הבוס". הפקח החויר. "בא אחרי", לחש אלי. הוא לקח אותי למשרד שעמד בקצה האולם ופתח אריזת קרטון. לאחר שבדק שאף אחד לא מסתכל, הוציא מהאריזה שתי חפציבות לאופר חדשות. לבי פעם בפראות. האחראי על המחסן ארז אותן בניר פרגמנט והניח אותן בעדינות בידי. "שמור עליהן", אמר, "הבוס לא סובל שמביאים לו חפציבות פגומות". "אין בעיה", אמרתי והכנסתי את המטען היקר לתיק. אין ספק, זה יום המזל שלי, שתי חפציבות לאופר מקוריות, מדגם 678-gl. נכנסתי פנימה, הישר לאגף חלקי חילוף לחפציבות מוסך ונעמדתי בתור. הצצתי בעצבנות בתור המתעכב כשבידי נייר הפרגמנט ומה שהוא צופן בחובו. עוד שלושה מוסכניקים בסרבלים מגורזים נותרו. חסר לי שההוא מהמחסן יבחין בטעות ויתחילו לחפש. המוסכניק הראשון פרק על השולחן את כל הציוד שאסף בחנות והמוכרת העבירה הכל בבר-קוד. אחריו היה מוסכניק נוסף עם שקית קטנה ביד ואחריו התנשף בכבדות אחד שנשא פסנתר כנף ענקי. מעולם לא תיארתי לעצמי איזה מין חלפים אפשר לפרק מחפציבות. תורי הגיע, לבסוף. הצגתי את זוג החפציבות העטופות ואמרתי בקול רגוע: "שתי חפציבות לאופר". המוכרת הביטה בי בעינים תמהות. "מצאת אותן כאן?" שאלה והצביעה על האגף. "תראי", אמרתי לה, "הם כנראה הגיעו לכאן בטעות. תבדקי אם הם עוברים בבר-קוד." המוכרת העבירה אותם במכשיר. "שבע תשעים", אמרה בשממון. שילמתי את הכסף ומיהרתי לדחוף את החפציבות לתיק. עברתי את הקטע המסובך. יצאתי ללובי בלב קל, המאמץ היה שווה. העולם נראה מסביר פנים מתמיד. נראה אפילו שאני אספיק להגיע לסדר ערב. כשעברתי ליד המאבטח הוא היה עסוק עם כמה אנשים עצבניים. הוא חיטט בתיקים בחוסר עניין. שלחתי לעברו חיוך מבודח, ופסעתי נינוח לעבר הרחוב. הגעתי לתחנת האוטובוס ושם ראיתי אותה. היא הסתובבה אלי ושאלה אותי מה השעה. הצצתי בשעון ודיווחתי לה כי השעה חמש וחצי. "תודה", היא אמרה, מנסה לברר למה אני מסתכל עליה. "סליחה", שאלתי, "מי את?" "אני?", התבלבלה לרגע, "אני חפציבה, חפציבה לאופר." "מה?", נדהמתי, "זאת את?" "כן", אמרה, "איפה שמעת עלי?" "לא, לא חשוב", מיהרתי לענות, מאוכזב מאוד. "סליחה". האוטובוס הגיע. עלינו שנינו, כשעלי התיק הכבד. היא התיישבה מקדימה, ואני בחרתי מושב בקצה האוטובוס. רחוק מאחורה. בסופו של דבר, אחרי עמידה מייגעת בטרמפיאדה, מיד כשהגעתי לישיבה, חיפשתי את העגלה של הזבל ודחפתי לתוכה את חפציבות הלאופר שקניתי. אוף.