בס"ד הוא לא תיאר לעצמו למה יגרמו מעשיו. מאז שהדברים החלו להתגלגל בצורה מפחידה הוא הספיק לשחזר לעצמו כמה עשרות פעמים את אותם רגעים שהתגלו לאחר מכן כמשמעותיים מדי. הוא זוכר את עצמו עם יתר הלוחמים, עוברים מבית לבית ומטהרים את העיר. אותו יום שבת היה, הוא חשב על בני יריחו, הפחדנים הגאים, שלא הרשו לעצמם להכנע כשהיה ברור להם שאין כל סיכוי. מוזר איך כל המחשבות הללו מוצאות מקום ברגעים כל כך מתוחים, אבל נראה שדווקא אז מוכרחים להתרכז במחשבות אחרות. כל זמן הכיבוש נשמעו צעקות מלחמה וקרבות, מתערבות עם זעקות האויבים. לאט לאט שכך רעש המלחמה, ועכן הבין כי הקרב מסתיים. הוא עצר על עמדו בבית בו היה כשהוא נרגע לאט משטף הקרב והרשה לעצמו להסתכל סביב. הוא הבחין כי זהו בית של עשירים, כנראה אנשים מכובדים מאוד. היה זה בית אבן עשוי היטב בעל עליה מקורה. שולחן עץ נמוך בעל עיטורים מגולפים ניצב במרכז החדר, מונח על שטיח רקום ביד אמן, כשסביבו כרים וכסתות עשויים מבד יקר. הוא ידע כי כל זה ישרף באש. כך גזר יהושע. כל העיר תוחרם, מלבד ביתה של רחב, שמסרה את נפשה על הצלת המרגלים היהודים. הוא פנה ונכנס לחדר שבעליה. מיטה הדורה עמדה בפינה, ועליה היה מונח הדבר היפה ביותר שראה מימיו, אדרת מופלאה מאריג בבלי. אדרת יפה כזו מעולם לא ראה. ודאי מאושר הוא בעליה. חוטיה היו שזורים במומחיות רבה והצבעים בה נראו כה חיים. ממש יצירת אומנות, חשב עכן לעצמו, אדרת מקסימה. היא נראתה כל כך נעימה למגע, קלה, עדינה... הוא עמד נפעם מול האדרת הרחוקה כל כך מחייו. הוא לא ידע באותו רגע כי זוהי אדרתו של מלך שנער, אולם ידע כי אדרת זו יקרה היא עד מאד. כך ניצב מול האדרת הקרובה - רחוקה רגעים אחדים, כשלאט התאושש והבחין גם בשני מטילי כסף, ולשון של זהב. הוא, עכן יליד המדבר, שמעולם לא לבש בגדי פאר, שלמעשה, מעולם לא לבש בגד אחר פרט לאותה שמלה שגדלה איתו מינקות, חש חולשה נוראה למראה בגד כה יקר. כאן הוא הרגיש לראשונה את הצורך בהרגשת הפאר וההדר. אם תיפול ביד העם היא תישרף, הוא יודע. הוא חשב על התענוג שבהתעטפות בה, ומצד שני הכו בו דברי יהושע "...והיתה העיר חרם..." עכן החל להתקדם לכיוון המיטה. הוא צעד כשלבו פועם והולם בו, בתת ההכרה הוא ידע שאסור. אסור. אסור. ורגליו צועדות מעצמן. עוד צעד ועוד... הוא לקח אותה. בפעולה של רגע. אותה, ואת הכסף ולשון הזהב. הוא רץ-ברח בבהלה, נכנס לאוהלו. הוא חפר בור וטמן בו את אוצר החרם, לנוכח אשתו וילדיו שלא העזו לשאול שאלות. פרט להם, אף אחד לא ידע. אף אחד לא הרגיש. הסוד נטמן בבור. —– כך ישב הוא ליד הקבר וחשב. הוא ידע כי מישהו נהרג בגינו. בחטאו. "חטא ישראל", כך אמר יהושע בנאום ההספד. אבל למה, זעק ליבו, אדם כל כך יקר, אדם החשוב כשלושים ושישה איש מישראל, רובה של סנהדרין, מה הוא עשה? ומה אשם העם? כל העם ביכה את מותו. אבדתו תורגש לבטח, רובה של סנהדרין... הוא קם. לילה כבר רַד, שקט בכל. הלבנה עוד לא עלתה, כמו לא רוצה להאיר לו הדרך. הוא שירך את דרכו, רגליו מועדות מדי פעם. המחשבות לא הרפו ממנו. מחר יערכו גורל. מחר יעמוד כל העם ויראה את יהושע ואלעזר הכהן הגדול שואלים באורים ותומים. מחר תיגלה חרפתי. אוי, ריבונו של עולם... אי אפשר אחרת? עכן הגיע למחנה ישראל, ופנה לחלקת שבט יהודה. בושה גדולה תהיה לשבט יהודה מחר, הרהר. כמו ממעמקי התודעה התפזם בראשו משפט "יהודה שהודה זכה למלכות". יהודה שהודה, זכה... הנה הוא מגיע לאוהל, האוהל מסמל הרעות. הוא נכנס פנימה. ילדיו כבר ישנו. אשתו ישבה במיטתה, שותקת. היא הביטה בו במבט מאשים. מבט שלא מוכן לשום הסבר. עכן השפיל את ראשו, נכנס-נזרק למיטה, ונרדם תוך רגעים מועטים. לא היה זה ליל מנוחה עבורו. סיוטים תקפו אותו. הוא חלם שאדרתו הופכת להיות תכריכיו, והוא מנסה להימלט ממנה. הוא בורח, נכשל בכל מיני בורות, והאדרת לופתת אותו, מהדקת עצמה. "כבר מזמן אני לא רוצה בה", צעק בחלום. "לא שלי, לא שלי..." —– עם רב התכנס סביב המשכן, מצפה למוצא פי יהושע. אווירה מתוחה עמדה באוויר. אף אחד לא ידע מה יתרחש. יהושע עמד שם, ניצב בגאון. מאז הסתלקות משה הוא משמש תחתיו כמנהיג. הציבור ידע את גדולתו. מילדותו לא היה רודף כבוד. עכשיו הוא מנהיג הציבור, נושא את דבר ה' לעם. יהושע קרא לאלעזר. אלעזר הכהן היה לבוש בכל בגדי הכהן הגדול. ניכר היה עליו שגם הוא מצפה לבאות. הוא קרב ליהושע, ניצב מול פתח המשכן. יהושע אמר: "כעת יגלה ה' ע"י הגורל מי מעל בחרם, מי גרם למפלתנו בעי. איננו רוצים להפרע ממנו. אנו רוצים בתיקונו ובביעור הרע מתוכנו. ידע כל הקהל הקדוש כמה מעשיו של אדם יחיד משפיעים על הציבור כולו. תפקידנו הוא להיות ממלכה קדושה, אות וסימן לאומות העולם מהי הדרך הטובה. אסור לנו לפול. אנו קשורים זה בזה. אומה אחת נחנו. על כן רוצה אלקינו שנדאג לקדושת העם כולו, על מנת שישרה שכינתו עלינו ויהיה בעזרנו". הוא פנה לאלעזר בן אהרון וסימן לו במנוד ראש. הגורל החל. "מאיזה שבט בא המועל בחרם?" שאל יהושע. האבן של יהודה בהקה. רחש קם בקהל. כל המבטים ננעצו בשבט יהודה. בני השבט התקוממו כלפי הזועמים. לא שבט כשבט יהודה ישתוק. יהושע שאל בקול רם "בן לאיזו משפחה?" מיד הבהיקו אותיות ה-ז-ח-י-ר. "הזרחי", אמר יהושע. משפחת הזרחי חולקה לגברים ומתוכה נלכד זבדי. יהושע שאל על משפחת זבדי והאותיות האירו כ-נ-ע. "עכן?" שאל יהושע. עכן נדחף מהקהל לכיוון המשכן. בני שבט יהודה הכחישו הכל. הם לא הסכימו לקבל זאת. התחילו לפרוץ תגרות בין הקהל לבין בני שבט יהודה. "בני", אמר יהושע, "שים כבוד לה' אלוקי ישראל." עכן הרגיש שליבו פועם במהירות. "הודה והנצל." "לא", קרא לבו של עכן. "אתה יכול להכחיש הכל. אם יפילו גורל בין אלעזר ויהושע, הלא פשוט שהגורל יפול על אחד מהם. גורל אינו בדיקה אמיתית." כך עברו המחשבות בקרבו. "בני", אמר יהושע כקורא את מחשבותיו, "אל תפיל לעז על הגורל, שבו עתידה להתחלק הארץ לשבטים". הוא הסתכל על הקהל הגדול שעמד לפני המשכן וראה את שבט יהודה, הבין שהולכת לפרוץ מלחמה עוד מעט. לפתע הוא ראה מול עיניו את יהודה, מאבות אבותיו, קורא לו להודות. "בואו לכאן", קרא עכן בקול, "התקרבו". כולם התקרבו לראות מה יש בפי האיש. "מעלתי בחרם." אמר קצרות. והוסיף: "בחרם הזה ובעוד חרמים בימי משה. לקחתי ביריחו אדרת שנער, לשון זהב ושני מטילי כסף, שווים מאתים שקלים. הם טמונים באוהל." יהושע קרא מיד לשני אנשים ושלח אותם להביא את השלל מאוהל עכן. תוך זמן קצר הם חזרו ובידם הפריטים. הציבור פינה להם את הדרך והם הגיעו למשכן, ליהושע. יהושע קיבל את השלל מידם והודה להם במנוד ראש. הוא הניף את הדברים והשליכם מול פתח המשכן כאומר: "העל אלה יהרג רובה של סנהדרין?" —– "מה נתן לו את הכח להודות?" שאלו את עצמם האנשים. והתשובה - התנגנה כל הדרך אל מקום מותו: 'על כן נקוה לך, ה' אלוקינו, לראות מהרה בתפארת עוזך... ..וכל בני בשר יקראו בשמך... ...והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'... יהושע אמר: "כיון שהודית בחטא, הנך נעכר בעולם הזה, אך לעולם הבא תהיה נקי; שכל המתודה, יש לו חלק לעולם הבא".