שוב פעם אחת הלכו אב ובנו והיה האב בוכה מנטל הדורות והיה הבן הולך ומשחק "מה לך בוכה, אבי?" שאל הבן, שירא היה מדמעות. "הוי בני, לא תראה?" שח האב בקפידה "צר ומצוק מצאונו, חורבן ושבר. שמינו הועבו, נחשכו מכאב, ארצנו עוטה שק ואפר על אלה אני בוכיה, אבלה, ומה לך בן כי תִּשְחק?" שתק הבן, שאת נבואת זכריה לא הכיר, גם ירא מאביו. אך הרגיש בעצמו מעצמו כי עוד ישבו הזקנים ומלאו הרחובות, מוכרחה הטובה להאיר. מוצאי שבת חזון ה'תשס"ב