לילה. שאריות של חלום עוד מבליחות במוחו. היה שם משהו עם דמויות של מישהו מוכר. הוא זוכר רק את הצדודית. אדם גבוה, מחזיק משהו. קדירה ענקית לידו, על הרצפה. משהו בוער שם, וקר. קר נורא. ורוח. השעון מונח על אדן החלון, ספרות זרחניות נותנות לו אחיזה כלשהי מחוץ לחלום. הוא ממצמץ, מתאמץ להתנתק מהחלום. קר. האיש מהצדודית מפזר עליו קור. עדיין בצדודית, מוציא מלוא חופניים קור מהקדירה ומפזר עליו. הוא נאבק לפתוח את עיניו, ללא הצלחה מעשית. בית גדול ואפלולי מדופלו מופיע פתאום. הה, הוא חושב לפתע, המשחק הקר של השנה... ושוב ספרות הזרחן מצליחות להבקיע מבעד החלום. ובכל זאת קר. עייפות תהומית מכבידה את אבריו. מה השעה בכלל? ולמה קר כל כך? הוא מזיז את הראש, מנסה לקלוט את התנוחה בה הוא נמצא, אך העיניים שוב נעצמות. האיש בצדודית נכנס לבית הדופלו, וכשהוא לא מפנה את צדודיתו, הוא מבשר בקול יבש כי יש עוד מלאי של קור שצריך לפזר בצורה שוה, בפרקי זמן קצובים. הוא מרים את הדלי (נדמה לו שזו הקדירה של קודם), שולח את ידו בתנועות איטיות אל תוכו. אני אתעורר, עוד תראה! הוא קורא בשנתו, אני לא מפחד ממך! הוא זוכר את עצמו מתאמץ לפתוח את העינים בעוד האיש המצודד מוציא את ידו מהדלי בסלואו מושן עם עוד חופן של קור מתנוצץ. עיניו נפקחות, הוא התעורר סופית, מותש. משב רוח פתאומי מרעיד אותו. עדיין קר, וזה לא מוצא חן בעיניו. עיניו מתרוממות מעט, והוא מבחין בחלון הפתוח ובווילון המתנופף. איכשהו חודר לתודעתו כי הוא לא בתנוחה הנכונה. הראש שלו מוטה לכיוון השעון ומשהו לופת את הרגלים שלו. ראשו כבד, העייפות טרם פגה. לאט לאט הוא קולט את תנוחתו המוזרה. הפוך. שמיכת הפוך שרועה מתחתיו. וקר. קר, כן, אבל אין לו שום כח לקום. אוף.