אלם
יצחק בן מרדכי
-
בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] בא ארצה יהיה נחמד... בארץ ישראל אין השגחה של כוכבים או מזלות, "עיני ה' אלוקיך בה", נשמח אם תבא... [ליצירה]
- [ליצירה] טוב... לא נעים לי לומר אחרי שפרסמתי, אבל אני קצת מסכים עם ילדה בינזמנים. זו אחת היצירות הראשונות שלי בפוטוש, ואם אמנם השתדלתי מאוד, זה עדיין חובבני. נחמד ותו לא. תודה לנפלאית שהגנה, תודה על התגובות החיוביות, זה חיזק אותי, בזמנו, להמשיך לעבוד. ככה לומדים. [ליצירה]
- [ליצירה] בסדר עקב השאלות הרבות שהתעוררו לגבי מהותה ומשמעותה של חפציבה לאופר, אפרסם כאן לקט תגובות חלקי ובלתי ממצה שנתנו לפונים הרבים. 1. ובכן... החפציבה זה לא מושג בעל צוויון מסוים. משהו מופשט, חסר ממשות, משהו שמסמל את הסתמיות שאומרת הכל, משהו גדול מהרבה דברים חסרי משמעות. וגם, משהו שאפשר לכתוב עליו סיפורים וליחס לו תכונות כלשהן ללא שיעלב. זהו. מקוה שסיפקתי את מבוקשך. אם ממש תתעקשי, אספר לך איך הגעתי לשם הזה. לילה טוב, יצחק. 2. לשאלתך: חפציבה לאופר היא אישיות נעלית מעל לכל ההגדרות, משהו לא ניתן לתיאור, פריך ומופרך, משהו שלא קשור בהכרח לזמן או מקום מסוימים. חפציבה לאופר היא מעין אלגוריה, על החיים, העולם ומה שביניהם. 3. הו, הו, הו! ביקשת לדעת סוד שקרוב במהותו לסוד היקום... חפציבה היא אישיות נעלה מכל צוויון ותיאור. כיצד אוכל להסביר לך מי היא, אם המדוברת רחוקה מהבנת שכל אנוש. כל שאני יודע עליה הוא שמספר הנעלים שלה אינו זוגי, וכי הוא נקרא משני הכיוונים. צר לי, אך זהו כל המידע שאוכל לספק. מידע נוסף תוכלי לקבל בסניפי החפציבה שבסביבתך. כל טוב. מקוה שזה יספיק. הרבה אושר, יצחק. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון, באיטליה, כמו בשאר ארצות בעולם, קשה להרגיש את היותך יהודי, בדיוק בגלל זה אחוזי ההתבוללות שם נוראיים. יהודים, בואו לארץ... אבל גם אם הסימנים החיצוניים לא קיימים, הנשמה יודעת שהיא יהודיה. [ליצירה]
- [ליצירה] ובכן.. ניסחת את זה יפה, "תאגיד המשוגעים-לנצח" (או באנגלית-madforever inc ) , אני סתם הסתבכתי עם המילים. ולך, נעם יקירי- אתה צודק, כל שמחה, נובעת מאמונה. אנחנו מאמינים בקב"ה ולכן אנחנו שמחים, אבל אני כתבתי את השיר למכנה רחב יותר של אנשים. יש גם אנשים לא מאמינים ששמחים. כמובן, שמחתם אינה שלימה, אבל גם היא במקום (ולפעמים יותר מאנשים מאמינים) ובעומק- גם השמחה הזו, הרדודה, נובעת מאמונה. שהרי אדם כופר לא יכול להיות שמח. הוא יכול להנות, לגרות את החושים, אבל הוא לא ישמח, כי אין לו סיבה. אין תקוה, אין ידיעה כמוסה בלב שצריך להיות טוב, אין אמון בעולם ובבני האדם. לכן גם אין במה לשמוח. אבל סתם אדם מהשוק, יכול לשמוח בצדדים הטובים שהוא רואה במציאות. משהו פנימי בלב (אנחנו קוראים לזה נשמה), אומר לאדם שיש תקוה, שהטוב הוא העיקר והרע הוא החולף. "וישמח את עמו אפילו על ידי מילי דשטותא..." (רבי נחמן) [ליצירה]
- [ליצירה] ובכן.. חוש הביקורתיות שלי נדרך. המשקל החסר הפריע לי. אבל אל תתן לזה להפריע לך, אם הכיוון הוא זמר עממי. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב... לי זה לא הזכיר שום סרט, אבל בהחלט הזכיר את 1948 של ג'ורג' אורוול. אני אישית זרקתי אותו מהיד (לא ממש, כי הוא לא היה שלי), בגלל שמפרק לפרק הוא נהיה גס יותר ויותר. על כל פנים, אהבתי את ההתחלה, למרות שהבנתי שהסוף לא נגמר בטוב. הסיפור ההוא מתאר, בצורה כמעט אמינה, איך האנשים לומדים לדכא את הרגשות שלהם, ואיך המשטר גורם להם להתכחש להרגשות ולידיעות פשוטות. "...אבל זה דמיון מנותק, ילדתי, העולם הרבה יותר טוב ממה שנראה, מסתבר..." בכולופן, הסיפור שלך כתוב יפה. שכוייעך. [ליצירה]
- [ליצירה] ואני... דווקא הבנתי פה ושם. כאילו, ביום כיפור בנות ישראל מחוללות... את זה הבנתי, ואהבתי את המשחק של מחול- חילול, קידושין- קדושה. אם יש משמעות לכל זה, אשמח להבין. רגע, לפי דבריך הטומאה מודגשת דוקא ביום הכיפורים, כלומר, הצורך בקידושין ובקדושה מגיע מרקע יום כיפור. יפה, אולי הבנתי אז עוד כמה דברים. אני דוקא אחד שאוהב כתבי חידה. משחק מעניין. [ליצירה]
- [ליצירה] הגזמת קצת... ממני צודק, המצב הרבה יותר רגוע מגרוע. וחוצמיזה, לעדתיות, כלומר, מנהגים ולבוש וכדו', יש מקום, אך לזלזול לא, ואני לא מבין מדוע ערבת בין השנים. השנה זכיתי לבקר בשמחס בייס השואייבה בתולדויס ארון, וממש עושה טוב לראות איך רוקדים ביחד מזרוחניקים עם ליטווקים וחסידים ביחד, ואפילו הזמינו את "הרב החוסיד אמנון יצחק שליט"א" לקריאת שיר המעלות. אמנם יש עוד מה לשפר, אבל ההתקדמות עצומה. [ליצירה]
- [ליצירה] יש עוד סיומים אפשריים יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם: הסוף ה'הומוריסטי': "די, מספיק, אבא, אמא..." אמר יוסף בזעזוע. הוא הביט בהוריו המתוסכלים בחוסר אונים. "די, תרגעו", אמר. הם אף פעם לא יתבגרו, חשב לעצמו. הוא יצא מתחת לפוך הכבד ונכנס לתוך נעלי הבית שלו. אמו התייפחה חרישית. "יהיה בסדר", הוא הרגיע את הוריו כשהרים את הקלסר מהרצפה והניח אותו על המדף, "אני ארד להכין לנו מרק לצהרים", אמר, וכבר נשמע קול דשדושיו במדרגות, בדרך למטבח. [ליצירה]
תגובות