בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
[ליצירה]
אוי
מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לקבל צומי...
את לא חייבת לכתוב שאת גרועה בשביל תגובות. תמשיכי לכתוב ותשתפרי.
המשקל אבל צריך קצת שיפוץ.
וגם כמה חרוזים.
בכל מקרה שיהיה בהצלחה.
[ליצירה]
את הכותרת לא קוראים
יפה יפה. נהניתי.
לאה רבין בטח היתה אומרת שהיא מרגישה שרוצחים שוב את יצחק המנוח...
ומסכן מאיר. מנסה לפזר פרובוקציה שמאלנית ולא הולך לו. תלמד נחישות משמואל ירושלמי. תמשיך, אתה בוחן טוב לאורך רוחנו.
ואהבתי את ההסבר של ערוגה.
[ליצירה]
אין לי מושג מה ראית בטלויזיה
ומסתבר גם שזה לא כלל גרוגרות שסועות, אבל אתה מאשים האשמות כבדות.
אתה כותב דברים רעים על אנשים טובים.
לא צדיקים, אולי, קצת אנוכיים, יתכן, אבל כדי לכתוב מה שכתבת, צריך דברים מבוססים.
[ליצירה]
כמו שאני הבנתי-
"גושים" מסמל את הפראיות והגסות של החימר, שמכסה על העדינות והרוחניות של הכותבת (חימר- חומר, מול רוח).
לעמוד בצד, מראה על עמידה פסיבית, נטולת חיים.
ו"לא לנשום יותר ממני" רומז על שמירה על מינימום חיות וכן על מסלול קבוע, בלי עליות וירידות, שגרה של קיפאון.
בסוף אנחנו מגלים שעם כל העטיפות והכיסוי העב, למרות שמגיעים לידי ביטוי רק הדים, זה גילוי של הפנים.
למה זה יכאב? באמת שאני לא יודע.
אבל אולי בגלל שהשתרשה החשיבה שאין לפנימיות עמידה עצמאית בעולם הזה. וחבל.
תודה לך, שהשרת אלינו כמה יצירות מבין החימר.
[ליצירה]
ואולי הם שתקו בגלל...
שהם פשוט היו מאושרים על כך שהם בארץ. משום מה כל המהפכנים, המורדים, לוחמי החופש והשויון נראים לי כל כך אנשים של יאוש. השאלה היא איך אתה רואה את המציאות; יש מה לתקן, לא אכחיש, אבל גם יש כל כך הרבה על מה לשמוח, באמת. זה שאנו כאן בארץ, עם ממשלה שלנו (כבוד!), ואנשים כל כך טובים, זה דבר שהרבה דורות של גלות חלמו עליו.
יש לאן להתקדם, אמת, אך לא מתוך כעס, כי אם מתוך חדות יצירה. נסה זאת, הו שמואל יקירינו!
הרבה ברכה ורוב טוב!
החותם בדמע,
יצחק.
[ליצירה]
יש עוד סיומים אפשריים
יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם:
הסוף ה'הומוריסטי':
"די, מספיק, אבא, אמא..." אמר יוסף בזעזוע. הוא הביט בהוריו המתוסכלים בחוסר אונים. "די, תרגעו", אמר. הם אף פעם לא יתבגרו, חשב לעצמו. הוא יצא מתחת לפוך הכבד ונכנס לתוך נעלי הבית שלו. אמו התייפחה חרישית.
"יהיה בסדר", הוא הרגיע את הוריו כשהרים את הקלסר מהרצפה והניח אותו על המדף, "אני ארד להכין לנו מרק לצהרים", אמר, וכבר נשמע קול דשדושיו במדרגות, בדרך למטבח.
[ליצירה]
רדוד מדי
חוץ מזה שהנושא ריחק אותי מאוד, השיר (?) עצמו חסר תוכן של ממש. לחשוב על נישואין אחרי מבט אחד? רדוד מאוד, הייתי אומר.
אהבה ממבט ראשון. נכון. או שמא- תאוה?
לא יודע עד כמה זה מטריד אותך, אבל הציווי "ולא תתורו" די חד משמעי, להבנתי.
מצטער. אתה מדבר על רגשות שהרגשת, ואני רומס אותם לאחר יד. סליחה. ובכל זאת, אני כותב את כל זה רק בגלל שהנושא חשוב לי ואני רוצה הגינות.
נעזוב את ההרגשות בצד.
נתמקד בנושא עצמו.
האם התורה בעד מתן חופשיות ספונטאנית לחושים, או אולי יש עוד "פילטרים" מלבדם?
או שעלינו פשוט לזרום עם עצמנו באופן אינטואיטיבי?
אני חושב שאין מקום למחשבות כאלה לעלות, לפחות לא על נייר, וודאי לא להתפרסם.
זו דעתי, ושוב סליחה על החריפות.
רק טוב שיהיה לך,
בהצלחה,
יצחק.
תגובות