ישבתי מכורבל על הספה הצהובה שלנו, הרגלים מכווצות בין אחת הכריות למסעד (שזה אומר המשענת), הראש במקום שבני אדם מהוגנים מניחים את ידיהם ושתי ידי רפויות לצדי, אחת נושקת לקרמיקה בעוד חברתה מפנימה את המרקם הייחודי של כריות הספה.
מה חדל, מה חדל...
למה שלא תעשה משהו עם עצמך, למה? אני שואל את עצמי בשקט. אתה יודע טוב מאוד למה, אני מסנן בשפתיים חשוקות. אתה יודע טוב מאוד למה.
למה.
למה, בעצם? שבבי ישותי התכנסו לרגע לנסות לפתור את השאלה, אך הם התפזרו לכל עבר ביאוש משנוכחו שייטב אם יתעלמו מההפרעה הנוכחית. חדלות אונים השתלטה עלי לנוכח כמה דברים שניסיתי להדחיק.
מה חדל.
מה חדל אני, חלוד כולי, שוכן חלד חדל אישים. רבוץ על הספה הצהובה בשיממון מורט כל הגיון בריא. נראה ששום דבר לא יוכל לחלץ את רגלי מבין הכריות. על כל פנים לא משהו שישאיר אותי שלם. אולי בעצם ארוחת הצהרים. אולי.
מה חדל. חדל שכמוני.
אמא מבשלת במטבח. נדמה לי ספגטי. הרי היום יום שני, יום הספגטי.
"אמא", אני קורא אל המטבח.
"מה?" עולה קול מבין הבישולים.
"מה חדל אני?" אני יורה.
"מה!?"
"חדל אני!" אני צועק בחדוה.
אמא שלי כבר מיואשת, חזרה אל הספגטי, מוסיפה עוד פפריקה לתרביך. אולי עוד מלח. חדל, חדל אני. בוהה בספריה בחוסר מעש, מטרפד מחשבות ארוכות מדי. די.
"הודיה", אני פונה לאחותי הצעירה שישבה על אחת הכורסאות הצהובות מהסט של הספה וקראה ספר, "מה חדל אני?"
הודיה רק הרימה את ראשה מהספר, הסתכלה בי במבט מלא רחמים ואמרה בקול מוכיח: "יצחק, בשם האנושות כולה, חדל קשקשת".
וכך היה.
תגובות