בס"ד ארץ קדומים עוטרת הוד. צוקים נישאים מלאי עצמה ניצבים אל מול שמים אפורים של חורף. ענני גשם כבדים תלוים ברקיע החורפי. בעמק –עצים. כמו עולים לקראת הגשם, מנסים לגעת בשמים ענפים עוטי עלווה, פורשים את עליהם אל מים ממרום. דממה, ורוח. אי שם, על ראש הצוק, ניצב אדם, עומד כמו חלק מהסלע, עוטף יגון קדום. פניו אל-על, כמו מחכה גם הוא לגשם של ברכה. אִלְמות מכל העברים רק מוסיפה לתפאורה. 'הצעקה שלא בקעה', יכל לקרוא לה הצייר, לו רק היה שם לצייר, לו רק הכיל את התמונה. לו רק... חושב האיש, אין מי אשר יבין, חבל להתאכזב. נותר שם לבדו, טוחן את כאבו עד דק, בולע את הכל. למול שמים אטומים לא נותר מה לבקש, כל התקוות אפסו. חזק הוא די מכדי שבירה, נושא את יאושו לבד, בהתמדה. אני הייתי שם, על הצוק מעל, צופה אלם אל תוך נופי נפשו, פניו אל השמים ופני אליו. אליו... רחמים. אליך, בן אדם! הוא לא ישמע. לו רק היה נותן אמון... מתעטף באדרתו למשב רוח קר, נרעד. לו רק רצה, אם רק נתנה לי אפשרות, הייתי ברצון מושיט לו יד. לו רק ביקש, הן לא הייתי מהסס לשאת את כאבו, כמו משרת, כמו נושא כלים. לא. יגונו אצילי מכדי להפקידו בידי אדם פשוט. אביר יקר, שלך אני! לו רק נתן בי קצת אמון. גם לי כואב, גם לי קשה, גם לי שמים אפורים, גם לי יש סתיו עכשיו... נפנה מעם הצוק, כמו דלה כוחות ממעין עלום, פוסע לאיטו, נסוב אחור. צריך לחזור. ורק אני נותרתי, מביט אל השמים.