[ליצירה]
לעלות לכביש כמו להיכנס לשדה קרב
רק היום נסע לידי נהג שהתנהג כשיכור
מפחיד.
שיר מחאה שקורא ללקיחת אחריות ובצדק.
אבל צריך לזכור שאנשים הם גם בני אדם
ולפעמים עושים טעויות ואחר כך משלמים על זה כל חייהם בייסורים, על שפגעו באדם אחר.
שלא נדע...
[ליצירה]
היטבת לתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הזלזול בחיי אדם הפושה בחיינו ואת ההתנערות מאחריות.
מה חבל שדבריך יפלו בודאי על אוזניים ערלות ועולם כמנהגו ינהג.
[ליצירה]
(:
כהסטת וילון אל מול אינסוף מרחביי עולם זוהר
כריי דשא מוריקים בניצנוציי טל
עת ילדיך, תמציתך יפסעו על שטיח רך
קולם מתוק עד דמע, עד צחוק
אח בוער, אותיות מרחפות מתנגנות באויר ביתך
בונות רקיעים, רקיעים של שמים
עת יוסט לו הוילון, מול אותם מרחבים
שתמיד היו, וחיכו
פרי נדודיך
פרי דמעותיך.
אז גילית אותי, אה?
במשך השנה ומשהו האחרונות הייתי קצת כותבת לך תגובות על שירים אבל דרך שמות אחרים כי התביישתי שתראה מה אני כתבתי. אבל אם כבר מצאת, אני לא אתחבא יותר...
שה' יברך אותך בהכל! בנימין שמואל בן חיה שרה.
[ליצירה]
יפה ועצוב עצוב.
יש בה מגרעת. בטוח שיש.
אבל זה לא משנה.
למה לא שאלת?
אולי היא מסתירה.
אבל גם זה לא משנה,
אם היא מסרבת לכאוב.
לתת את הלב זה לכאוב ולדאות ולצלול...
ואם היא לא מוכנה אז אל תשב שם אפילו לא דקה.
[ליצירה]
כל כך הרבה מקורות מוטבעים בכמה מילים פשוטות... אם אפשר בבקשה לדעת מה המחשבה שעמדה תחת "בעוד הכלבים הומים, מסובבים עיר"?
[ליצירה]
[ליצירה]
תקשיב, פשוט מדהים!
שיר בנושא הכי נדוש ביקום ובכל זאת כל כך יחיד מסוגו. בדרך כלל אני ממש לא אוהב שירי אהבה או כיסופים, אבל זה שיר כל כך אמיתי, כל כך פנימי, מבט לפרטיי פרטים של מהות החיסרון. רק מתוך פירוט לפרטים ניתן לגעת, להשיג משהו.
כל כך תודה רבה!
שתזכה למלאות את החיסרון הנ"ל במהרה ממש, כך שתזכה להתחיל למלאות את החיסרון האמיתי של כולנו...
[ליצירה]
נראה לי בזבוז זיכרון
החיים קצרים מכדי לזכור כל כך הרבה
באופן אישי מעדיף לנצור זכרונות טובים
למרות שכיהודי
לצער ואסונות חלק בלתי נפרד מעיצוב אישיותי ותרבותי.
מממממממממממ עמלק
[ליצירה]
שורו הביטו וראו
שונא היהודים היהודי הרים את ראשו.
א. יש קדושה בקרקע: אחרת מתפרק כל הבניין של השמיטה.
ב. אני יודע שתצדיק את המחבל. מובן מאליו.
ג. "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע, הינשא שופט הארץ" איזה יום מתאים בחרת לך.
[ליצירה]
ה'תשס"ו
שואת ההתנתקות, כאב הגלות.
צפירת יום השואה בשנה הקרובה תטמון בחובה את כאב גלותנו שלנו. את כאב העם היהודי שהקים צבא בארץ-ישראל ושיסה אותו באחיו היהודים - רק מפני היותם יהודים. את כאב העם ששרד את היטלר, וניסה להמשיך את דרכו.
ואל תקפצו עלי עם טענות כלפי השוואות קשות. טענות על זלזול בזכר השואה ושאר מיני שטויות.
לו היו מספרים להיטלר ברגעיו האחרונים בבונקר בברלין על תוכנית חדשה שבה יגרשו יהודים את אחיהם במדינתם שלהם, באטימות, באכזריות, ברגישות ונחישות, יש יסוד סביר להנחה שהיטלר היה אומר: "אז אני יכול ללכת בשקט...".
ועל אף הכאב -
נשמיע את הצפירה.
עצם השמעתה היא נצחוננו.
עצם שרידתנו הוא נצחוננו.
עמנו הוא זה. אחינו הם אלו. ואף אלו. ואף אלו.
[ליצירה]
רדף השיג
הכאב הוא אותו הכאב.
הגירוש הוא אותו הגירוש.
והדמעות...
הדמעות מפלסות להן נתיב שונה, אך בוער לא פחות.
כל מי שעצר באדום - כבר אמר עליו המלך-משורר הג'ינג'י - "גם מצרים נתנו יד..."
[ליצירה]
כאילו שאפשר בכלל
להפריד.
חורבן הוא חורבן הוא אסון.
מצאו לי אחד מאנשי גוש קטיף, חבל עזה או צפון השומרון שיכולים לשכוח ולהשאיר מאחוריהם את סאת-ייסוריהם, גלותם, בשל העובדה (שאמורה להיות מובנת מאליה) שפרנסתם אולי תשתקם עם הזמן.
הנסיון לחבר בין הדברים כמשוואה - גירוש שווה נזק כלכלי; הנסיון להפריד בין הדברים - הלך הבית, הלכו החיים, אך החממות הגיעו; מגעילים אותי. או יותר נכון, מביישים אותי. הזהו אדם?
[ליצירה]
אז ככה...
הנעל מכה שוב, מה? מעניינת אותי אבל, דווקא הקונוטציה המעניינת של הכותרת: "שלום לתמימות, (למדתי גם אני לשקר)". כי אם התכוונת לשיר המצויין הזה של רונית שחר, היצירה מקבלת תפנית שונה לחלוטין, לא?
[ליצירה]