בס"ד
איש לפי אכלו תחוסו על השה.
-----------------------------
פסח ה'תשס"ג
בנימין נקונצ'ני
-
בן עשרים ותשע, יהודי, מחפש. שאזכה: "ובלילה שירה עמי, תפילה לא-ל חיי"
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תודה תודה שיר כן, אפשר להשוות כל דבר לכל דבר, אבל צריך ללמוד מזה משהו בדרך... בנימין [ליצירה]
- [ליצירה] אי-יה! כמה מסרים סותרים בשפת גוף אחד?! אינני מוכן להתחייב לניחוש באשר להבעה ששכנה על הפנים ברגע הרישום. פשוט נפלא. בנימין [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושב שאת היצירה הזו צריך לקרוא ולבכות פעם אחת לפחות על כל קרבן של המרצחים... קראתי ארבע פעמים עד עכשיו, וארבע בכיתי. עד מתי?!? [ליצירה]
- [ליצירה] יואכש, שמא תשקול שנית? להזכירך: "יש אנשים שצדים נמרים". חשבת שזה לא קשור? [ליצירה]
- [ליצירה] אח, יאיר, בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם. "ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו" "ויכפר על בני ישראל" [ליצירה]
- [ליצירה] לעצם העניין... איזה יופי של סיפור! כואב, נוגע ויפהפה. מי היה מאמין שיש אנשים בעולם שמסוגלים בצעד החלטי כזה למחוק דברים חסרי-סיכוי מסדר יומם. אני עצמי שייך לגזע שידע את יוסף, ומאז לא היה מסוגל להפסיק לחשוב עליו. come to think about it, אני שייך לגזע שידע את יוסף ועד היום שומר את התמונה שלו בארנק... [ליצירה]
- [ליצירה] סוסת אור בשבוע שבו הסתיים הגירוש הייתי ביד ושם. הייתי שם בתפקיד, והחזקתי את עצמי בכח. אבל היה שם רגע אחד - התיישבנו לשתי דקות עד שפינת הצפייה תתפנה - אני נושא את עיני, ובדיוק מעל ראשי, ללא שום התראה מוקדמת, תמונתו של אחי הוורשאי, ידיו מונפות מעל ראשו, וטלאי על חזהו. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי. עברו חודשים עד שהצלחתי להדחיק את התמונה עמוק מספיק בכדי לשכוח, לחיות. רק דרך הגירוש התחלתי להבין קצת את השואה. בסוף הסיור ההוא ראיתי כרזה מונפת, שם ביד-ושם: זכור את אשר עשה לך עמלק. אינני מתכוון לשכוח. [ליצירה]
- [ליצירה] מה היה קורה אם אני הייתי מובטל שהשפם מתיימר לייצג? אם אני הייתי בורג קטן במערכת שאוברקוביץ' קובע את סדר יומו, חייו וגודל קצבתו? כ----ן... אני מניח שזה היה מפריע לי. קצת. [ליצירה]
- [ליצירה] עלא-כיפאק צחקתי מקרב! בנימין [ליצירה]
- [ליצירה] אז ככה: אם תפתח בתהילים נ"ט (בפסוקים ז' ו-ט"ו), תמצא את המקור למילים. המלך-המשורר הג'ינג'י מדבר על התקופה האחרונה ממש בגלות (הלילה, הערב), לפנות הבוקר - הוא שחר היום החדש, היום שכולו שבת, הגאולה. (הדימוי הזה מופיע גם במזמור צ"ב - "בלילות" יש לנו רק "אמונתך"; "בבקר", מנגד, נספר "חסדך" - שבו האמנו). [ליצירה]
תגובות