בס"ד
אנו שופטים את עצמנו
לפי העתיד שעל פיו פעלנו.
אחרים שופטים אותנו
לפי העבר שהותרנו מאחורינו.
בנימין נקונצ'ני
-
בן עשרים ותשע, יהודי, מחפש. שאזכה: "ובלילה שירה עמי, תפילה לא-ל חיי"
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נסיון נוסף הנה שוב הלינק שלא עבד. היצירה היא "צפירה" שלי. [ליצירה]
- [ליצירה] לעצם העניין... איזה יופי של סיפור! כואב, נוגע ויפהפה. מי היה מאמין שיש אנשים בעולם שמסוגלים בצעד החלטי כזה למחוק דברים חסרי-סיכוי מסדר יומם. אני עצמי שייך לגזע שידע את יוסף, ומאז לא היה מסוגל להפסיק לחשוב עליו. come to think about it, אני שייך לגזע שידע את יוסף ועד היום שומר את התמונה שלו בארנק... [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושב שאת היצירה הזו צריך לקרוא ולבכות פעם אחת לפחות על כל קרבן של המרצחים... קראתי ארבע פעמים עד עכשיו, וארבע בכיתי. עד מתי?!? [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, אני מוריד את בנימין אין שניים יכולים לדור בכפיפה אחת, והקטן טוב לו שיפנה את מקומו לטובת הגדול. בקיצור, מדהים. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן אכן אבל למה לא להשקיע ולהפוך את זה מסתם הרהור לסיפור של ממש? כל חומרי הגלם כבר ישנם! [ליצירה]
- [ליצירה] ביבל, מה הם , הכל-אלה שלפני, רוצים ממך? [ליצירה]
- [ליצירה] מצטרף כמובן איזו הפתעה היתה לי לראות בשורת המשימה את קוד היוצר 97. מי פילל... :) [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה ראשונה! זה פשוט יופי! הכותרת אומרת כל כך הרבה... בנימין נ.ב. - יש על מה לעבוד. - ב.נ. [ליצירה]
- [ליצירה] סוסת אור בשבוע שבו הסתיים הגירוש הייתי ביד ושם. הייתי שם בתפקיד, והחזקתי את עצמי בכח. אבל היה שם רגע אחד - התיישבנו לשתי דקות עד שפינת הצפייה תתפנה - אני נושא את עיני, ובדיוק מעל ראשי, ללא שום התראה מוקדמת, תמונתו של אחי הוורשאי, ידיו מונפות מעל ראשו, וטלאי על חזהו. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי. עברו חודשים עד שהצלחתי להדחיק את התמונה עמוק מספיק בכדי לשכוח, לחיות. רק דרך הגירוש התחלתי להבין קצת את השואה. בסוף הסיור ההוא ראיתי כרזה מונפת, שם ביד-ושם: זכור את אשר עשה לך עמלק. אינני מתכוון לשכוח. [ליצירה]
- [ליצירה] אהמממ.... בתור אחד שלא אוהב לכתוב בחרוזים, יש כאן המון חרוזים :) [ליצירה]
תגובות