בס"ד ישראל-שלום היה בחור יהודי רגיל בתכלית. הוא גם היה אלמוני רוב חייו. הוא לא היה היהודי האלמוני הראשון שהתפרסם בכל העולם. ישראל-שלום נולד וגדל ביישוב בחבל יהודה. היו שקראו לו "היהודאי". ישראל-שלום היה בחור מאמין מאוד, בעל חוש מוסרי מפותח ביותר. את תפילותיו היה מתפלל הרחק מבית-הכנסת. הוא טען שבמקום שמוכרים עליות אין מקום לשכינה. ישראל-שלום היה מרבה לטבול במעיינות שבהרי-הארץ. על-פי-רוב נלווה אליו לסיורי הטבילה חברו המבוגר ממנו, יוחנן, שממנו נדבק בחיידק הטבילות. הם היו חברים מאז ומתמיד. גם הוריהם היו חברים, עוד מאותה שבת בה אירחו הוריו של יוחנן את הזוג הצעיר וויצמן, שזה עתה הגיעו ליישוב. מרים וויצמן התקשתה להסתדר עם ההכנות לשבת והבית החדש-חדש גם יחד, בעיקר מפני שהיתה בהריון מתקדם. במוצאי אותה שבת נולד לה בן, שנקרא כעבור שבוע בשם ישראל-שלום. סביב שני החברים התגבשה קבוצה שחלקה את חזונו של ישראל-שלום: החזרת היהדות בתשובה. החבורה, שכינתה את עצמה "היהודאים", טענה שההתעסקות של הדתיים בחומרנות, קרי: משרד הדתות, חוקי החזיר השבת החמץ ודומיהם, המפלגות הדתיות והפלגנויות הדתיות וכל כיוצא באלו, מרחיקה את כלל הציבור מהדת וגורמת להסתאבותם - הן של הציבור והן של הדת. כצעד מעשי ראשון, הקימו ה"יהודאים" בית-תפילה משלהם על גבעה מחוץ ליישוב. בית-התפילה נבנה מעץ, מתוך רצון לבטא פשטות וקרבה לבריאה. היהודאים נעזרו רבות בבניה באביו של ישראל-שלום – בעליה של הנגריה הגדולה "י. וויצמן". אחד היהודאים היה יוצא דופן. שמו היה יהודה, ובתור תושב הקריות היה היחיד מבין היהודאים שבא מעבר לקו-הירוק. יהודה שמר על חשאיות בכל הנוגע לחברותו בקבוצה, ושתיקתו עוררה את חשדה של אמו. היא איימה על בנה שתפסיק לתמוך בו אם לא יבהיר לה במה הוא מעורב. יהודה לא אבה לוותר על ה'תמיכה' – חבילת שניצלים, ושלושים שקלים לדמי הנסיעה. הוא העריך שאין סיכון אמיתי בכך שיספר רק לאמו. הוא טעה. אמו, חילונית משכילה, נחרדה מנפילתו של בנה טרף לציפורני ה"כת". בן-דודה היה עיתונאי ידוע, והיהודאים הפכו לכותרות. התנגדויות צצו ועלו מכל כיוון. רבנים אמרו שזו פרישה מן הציבור. עסקנים דתיים אמרו שהעניין נוגד את המסורת, וגרוע מכך, את הסטטוס-קוו. פובליציסטים כתבו שיש בכך משום דחיקת הקץ. חרדים הדפיסו פשקעווילים. הפשקעווילים האשימו את ה"כת" במשיחיות שקר, אבל הם גם האשימו אותה בכך ששתו יין במקום מים, ערכו חינגות ענק של גפילטע-פיש וכמעט בכל פשע אחר הידוע ליהדות החרדית. ישראל-שלום נהג לתהות כיצד ינוצל נגדו תחביבו: סקי-מים. הוא הניח שכותבי הפשקעווילים לא התמצאו בספורט. גם השמאל לא שקט על שמריו. משלחת משותפת לשלום-עכשיו ולנטורי-קרתא הגישה לשגריר ארה"ב בישראל מחאה על מרכז החתרנות והפרת החוק של ה"כת". במחאה נטען שבית-התפילה של היהודאים משמש כמרכז פעילות ההתנחלות הבלתי-חוקית בסביבה. המחאה הוגשה ממש לפני פורים. בחול המועד פסח ערכו היהודאים עצרת תמיכה גדולה בבית התפילה. הכינוס היה כל ההוכחה שהשגריר נזקק לה. דחפורים וכוחות נשלחו בעצם חול-המועד לפנות את האנשים ולהרוס את המבנה. היהודאים נקטו התנגדות סבילה. ישראל-שלום, בדוגמא אישית, עלה לגג בית-התפילה ונקשר בעזרת חבריו למגן-הדוד הגדול העשוי עץ שעל הגג. אם בשל הוראה אכזרית, אם בשל טעות טראגית, בית-התפילה נהרס בעוד ישראל-שלום על הגג, קשור למגן הדוד. קורות עץ שבורות ניקבו את גופו במספר מקומות. בדקות חייו האחרונות אמר ישראל-שלום ליהודאים שהגאולה קרובה, וציווה עליהם להמשיך בדרכו. מלותיו האחרונות היו: "יהודה, אני סולח לך. אני יודע שזו לא היתה אשמתך. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ישראל-שלום וויצמן היה בחור יהודי רגיל בתכלית. אפילו שסיפרו עליו שלא מת. אפילו שאנשים הסבו עליו שירים שהחלו ב"יחי" ונסתיימו ב"המשיח". הוא היה בסך הכל יהודי טוב עם מזל רע. -------------------- נ.ב. - לפרסום היצירה אין דבר וחצי דבר עם מועד צאת הסרט "הפאסיון של ישו" לאקרנים.