בס"ד
החיים הם מחלה חשוכת מרפא. אנחנו מתחילים למות מהם ברגע שנולדנו.
בנימין נקונצ'ני
-
בן עשרים ותשע, יהודי, מחפש. שאזכה: "ובלילה שירה עמי, תפילה לא-ל חיי"
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אהבתי במיוחד שמתחילים למות מהם........ [ליצירה]
- [ליצירה] נכון נכון מאוד אהבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] * חכם =) סו. [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה פסימי מידי, קודר לטעמי. המרפא ישנו, עבודה ה'. השאלה היא האם תוכל להגיע אליו ולזכות לחיות בו... שהרי התורה היא תורת חיים. [ליצירה]
- [ליצירה] חכם אבל שכחת דבר אחד... שאנחנו בהתחלה צומחים פורחים ועולים ורק אחר כך נובלים ונופלים... אז בהתחלה אנו חיים מהם ואותם ורק אחר כך בא המוות אחרי שכבר אין טעם להילחם במחלה כי כבר עשינו את כל מה שיכולנו לתת לעולם והיינו צריכים לתת. וזו השליחות שלנו... בהצלחה. חיים יפים. בת מלך... :) [ליצירה]
- [ליצירה] למה?? [ליצירה]
- [ליצירה] טוב... מעכשיו יש סוכן אישי. יותר לא אפספס יצירות חדשות שלך. איזה יופי! [ליצירה]
- [ליצירה] אהבה... הקלילות שעל-פני השטח ממסגרת היטב את העומק האמיתי של היצירה הזו. הקלות והקלילות ניכסו לעצמם את החיים, ומי לא הגיעה? האהבה. [ליצירה]
- [ליצירה] אהה! קרא צ בחדווה, צדקתי! (צ'ארלי בראון, להג' צ'ארלס שולץ, שם שם). ידעתי שלא היתה שום בעיה במבנה של האף של האשה בחדר המחשבים. הוא היה אמיתי מדי. חוזר על הערכתי הקודמת: נפלא! וחוצמ'ה, גם ליצירה הזו לכשעצמה אני מתלהב להביע בזאת את הערכתי הבלתי-מסוייגת. בנימין. נ.ב. - אני לא ראיתיך בראותך אותי. פ'ם הבאה תעדכני אותי בשוטף... :) - ב.נ. [ליצירה]
- [ליצירה] עלא-כיפאק צחקתי מקרב! בנימין [ליצירה]
- [ליצירה] יישר כח! אתה באמת עושה לי את השבוע. [ליצירה]
- [ליצירה] אני מצביע עבור התרגום הזה. אף על פי שאיננו מושלם, הוא קולע לטעמי בתרגום שירה - שמירה על החריזה והמבנה המקוריים. חוצמזה, הוא נשמע יותר כמו השיר המקורי, בעוד התרגום של רינת נשמע ארכאי יותר ופחות מתאים לשירה בת-זמננו (כמעט...). ורינת, תתפלאי, אבל לתרגם אברש כאברש ולא כשיח - אכן מעלה יש בזה... [ליצירה]
- [ליצירה] אוי ואבוי, ואפילו עוד אוי אחד פתאום קראתי שוב, ובין לבין שצחקתי, מצאתי התייחסות לעוזי חיטמן ז"ל. אין לך בטעות קשרים מיוחדים עם מחלקת "הבאים בתור" למעלה, נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] סוסת אור בשבוע שבו הסתיים הגירוש הייתי ביד ושם. הייתי שם בתפקיד, והחזקתי את עצמי בכח. אבל היה שם רגע אחד - התיישבנו לשתי דקות עד שפינת הצפייה תתפנה - אני נושא את עיני, ובדיוק מעל ראשי, ללא שום התראה מוקדמת, תמונתו של אחי הוורשאי, ידיו מונפות מעל ראשו, וטלאי על חזהו. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי. עברו חודשים עד שהצלחתי להדחיק את התמונה עמוק מספיק בכדי לשכוח, לחיות. רק דרך הגירוש התחלתי להבין קצת את השואה. בסוף הסיור ההוא ראיתי כרזה מונפת, שם ביד-ושם: זכור את אשר עשה לך עמלק. אינני מתכוון לשכוח. [ליצירה]
- [ליצירה] רם, זה אמור להיות מצחיק? בנימין [ליצירה]
- [ליצירה] שלוש שנים, כמעט to the day הזמן רץ, וגראונד זירו במקומו עומד. או שכבר לא. באסה. [ליצירה]
תגובות