[ליצירה]
ה'תשס"ו
שואת ההתנתקות, כאב הגלות.
צפירת יום השואה בשנה הקרובה תטמון בחובה את כאב גלותנו שלנו. את כאב העם היהודי שהקים צבא בארץ-ישראל ושיסה אותו באחיו היהודים - רק מפני היותם יהודים. את כאב העם ששרד את היטלר, וניסה להמשיך את דרכו.
ואל תקפצו עלי עם טענות כלפי השוואות קשות. טענות על זלזול בזכר השואה ושאר מיני שטויות.
לו היו מספרים להיטלר ברגעיו האחרונים בבונקר בברלין על תוכנית חדשה שבה יגרשו יהודים את אחיהם במדינתם שלהם, באטימות, באכזריות, ברגישות ונחישות, יש יסוד סביר להנחה שהיטלר היה אומר: "אז אני יכול ללכת בשקט...".
ועל אף הכאב -
נשמיע את הצפירה.
עצם השמעתה היא נצחוננו.
עצם שרידתנו הוא נצחוננו.
עמנו הוא זה. אחינו הם אלו. ואף אלו. ואף אלו.
[ליצירה]
אז ככה:
אם תפתח בתהילים נ"ט (בפסוקים ז' ו-ט"ו), תמצא את המקור למילים. המלך-המשורר הג'ינג'י מדבר על התקופה האחרונה ממש בגלות (הלילה, הערב), לפנות הבוקר - הוא שחר היום החדש, היום שכולו שבת, הגאולה. (הדימוי הזה מופיע גם במזמור צ"ב - "בלילות" יש לנו רק "אמונתך"; "בבקר", מנגד, נספר "חסדך" - שבו האמנו).
תגובות