בסד
מוטב שתי ציפורים על העץ,
מאשר שואה גרעינית...
-----
מפי ב. ´החתול´ פ.
בנימין נקונצ'ני
-
בן עשרים ותשע, יהודי, מחפש. שאזכה: "ובלילה שירה עמי, תפילה לא-ל חיי"
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] איילת, "ואין לנו רשות להשתמש בהם" האור של שלושים וששת הנסים כל כך גבוה - ל"ו צדיקים שמאירים לעולם כולו, שאיננו יכולים לראות אותם בכלל, לולא עמד שם היהודי הפשוט - השמש. עם ישראל הוא החנוכיה של רבש"ע שניצבת ומכריזה בפרסומי-ממש שיש אמונה, יש אור. "שלהבת-נר נשמת-נר-תמיד" - נשמת עם ישראל היא להבה שבוערת תמיד "ובלבבי משכן אבנה... ולנר תמיד אקח לי". "נסיך ו(...)נפלאותיך ו(...)ישועותיך" מופיעים עוד קודם. ה"עורה!" של עם ישראל, הוא הוא שניתן לעולם לראיה מכיוון שאין לנו רשות להשתמש באור הטהור. [ליצירה]
- [ליצירה] איך לא ראיתי עד הנה? מותר לי להוסיף קישור לתגובה שכתבתי זמן ונדמית לי במאד לזו היצירה? (חצופני, אכן, אך כבר אמרו - או שלא - חכמינו ז"ל וז"ל: יהללך זר. ולא - פיך.) כמובן שבתור בונוס אתם מקבלים קישור ליצירת מופת מהאושיה בכבוב"ע (תנחשו...), אבל הפראיוריטיז שלי די ברורים, נצלן שכמותי. בכולופן, נפלא. [ליצירה]
- [ליצירה] נאמר התפילה - פותחת דלתות, הדמעות - בכוחן לפרוץ שערים נעולים, אך השמחה - השמחה בכוחה לשבר את החומות... [ליצירה]
- [ליצירה] מה לעשות... צריך היה להמציא אותך, יקירי, אם לא היית. סיפור.... פסיכודינמי במקצת, נאמר... [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, אני מוריד את בנימין אין שניים יכולים לדור בכפיפה אחת, והקטן טוב לו שיפנה את מקומו לטובת הגדול. בקיצור, מדהים. [ליצירה]
- [ליצירה] עלא-כיפאק צחקתי מקרב! בנימין [ליצירה]
- [ליצירה] מה היה קורה אם אני הייתי מובטל שהשפם מתיימר לייצג? אם אני הייתי בורג קטן במערכת שאוברקוביץ' קובע את סדר יומו, חייו וגודל קצבתו? כ----ן... אני מניח שזה היה מפריע לי. קצת. [ליצירה]
- [ליצירה] אז ככה... הנעל מכה שוב, מה? מעניינת אותי אבל, דווקא הקונוטציה המעניינת של הכותרת: "שלום לתמימות, (למדתי גם אני לשקר)". כי אם התכוונת לשיר המצויין הזה של רונית שחר, היצירה מקבלת תפנית שונה לחלוטין, לא? [ליצירה]
- [ליצירה] חזן... זה כל מה שיש לך להגיד?! תתבייש!!! משחקי מילים, מיי פוט (כן, זה צונזר. אני לא נעל בית. לי אסור.) יופי של שיר. למקרה שלא הבהרתי את עצמי - י ו פ י של שיר. [ליצירה]
- [ליצירה] סוסת אור בשבוע שבו הסתיים הגירוש הייתי ביד ושם. הייתי שם בתפקיד, והחזקתי את עצמי בכח. אבל היה שם רגע אחד - התיישבנו לשתי דקות עד שפינת הצפייה תתפנה - אני נושא את עיני, ובדיוק מעל ראשי, ללא שום התראה מוקדמת, תמונתו של אחי הוורשאי, ידיו מונפות מעל ראשו, וטלאי על חזהו. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי. עברו חודשים עד שהצלחתי להדחיק את התמונה עמוק מספיק בכדי לשכוח, לחיות. רק דרך הגירוש התחלתי להבין קצת את השואה. בסוף הסיור ההוא ראיתי כרזה מונפת, שם ביד-ושם: זכור את אשר עשה לך עמלק. אינני מתכוון לשכוח. [ליצירה]
תגובות