בס"ד
לדינה;
את יודעת למה.
---
מניין צומחת פתאום התחושה
שאני מהלך לי על מים?
שאם אעצור ואקדיש מחשבה
אשקע עד מעל לאוזניים?
זו תחושה של ריחוף, של זרימה
של עוד רגע תגיח תהום
שפתאום אדרש לנחיתה
ולא יימצא לי מקום...
זה חדש לי, זה אחלה, פצצה
(נא לשים לב הסלנג התגנב לי לעט)
נסיקה מתמדת מי ואיפה ימצא?
(חשש הגיוני שמציק כל העת)
מי היה מאמין, שאני המסודר,
שאני המורכב, המחושב עד-פַּקֵעַ,
אזרום לי בנחת, בִּסְטַיל משוחרר
ואפילו, (מי ישמע...), אתפרע?...
---
והאני מאמין שזה טוב לי
שפתיחוּת זו בריאות של הלב
שקשה לי להיות ברגיל מין כמוני
מורכב מתוסבך ודואב.
---
לכן, בלי שום קשר לכלום (ואולי...)
הן תביני מדוע לבי ועינַי
לא טורחים לעצור את עטי, את מילַי,
את רגלַי מְהלך על המים.
הן עין בעין אִתִּי בוַדאי
תראי את עצמך...
כן, זו את.
בחיי!
