בס"ד
לעיתים אנו מוצאים אהבה במקום שבו מעולם לא חשבנו לחפשה... - בליבם של הקרובים אלינו ביותר.
בנימין נקונצ'ני
-
בן עשרים ותשע, יהודי, מחפש. שאזכה: "ובלילה שירה עמי, תפילה לא-ל חיי"
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מה שלום ביכורים? . [ליצירה]
- [ליצירה] יש כבר שיר יש שיר כזה: למה זה תישא עינך למרחב בקש אושרך, שור הן כאן כל טוב עולם אך מעינך הוא נעלם. כאן כל טוב עולם. [ליצירה]
- [ליצירה] מהמם... זה פשוט נכון. זה קרה לי באופן אישי כל כך הרבה. וזה פשוט מקסים. ממש התחברתי ואהבתי אני עוד אחזור... [ליצירה]
- [ליצירה] מסכימה עם כול מילה בעצם היותם קרובים הם כבר אוהבים נהדר הקצר ..... לימור [ליצירה]
- [ליצירה] יאיר, קצת קשה לי להתרגל לשם החדש-ישן. אני כל הזמן מחפש אותך בנעל-בית... בכולופן, חבר, אני ממש מבקש שלא תעשה לי את זה. את החיים שלי אני אמור לכתוב. אם אתה תעבור שם קודם, לא יישארו לי גשרים לשרוף בחדוות ניצחון מאחורי גבי. הלא כן? [ליצירה]
- [ליצירה] אהבה... הקלילות שעל-פני השטח ממסגרת היטב את העומק האמיתי של היצירה הזו. הקלות והקלילות ניכסו לעצמם את החיים, ומי לא הגיעה? האהבה. [ליצירה]
- [ליצירה] מה לעשות... צריך היה להמציא אותך, יקירי, אם לא היית. סיפור.... פסיכודינמי במקצת, נאמר... [ליצירה]
- [ליצירה] אוי ואבוי, ואפילו עוד אוי אחד פתאום קראתי שוב, ובין לבין שצחקתי, מצאתי התייחסות לעוזי חיטמן ז"ל. אין לך בטעות קשרים מיוחדים עם מחלקת "הבאים בתור" למעלה, נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] סוסת אור בשבוע שבו הסתיים הגירוש הייתי ביד ושם. הייתי שם בתפקיד, והחזקתי את עצמי בכח. אבל היה שם רגע אחד - התיישבנו לשתי דקות עד שפינת הצפייה תתפנה - אני נושא את עיני, ובדיוק מעל ראשי, ללא שום התראה מוקדמת, תמונתו של אחי הוורשאי, ידיו מונפות מעל ראשו, וטלאי על חזהו. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי. עברו חודשים עד שהצלחתי להדחיק את התמונה עמוק מספיק בכדי לשכוח, לחיות. רק דרך הגירוש התחלתי להבין קצת את השואה. בסוף הסיור ההוא ראיתי כרזה מונפת, שם ביד-ושם: זכור את אשר עשה לך עמלק. אינני מתכוון לשכוח. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבה... אהבתי! זה נחשב? מסר עמוק... ממש מוצלח! [ליצירה]
- [ליצירה] אהמממ.... בתור אחד שלא אוהב לכתוב בחרוזים, יש כאן המון חרוזים :) [ליצירה]
- [ליצירה] גמני הדל, מצטרף לנל, שחבל, על חרוז ומשקל, על צורה ובכלל... בנימין [ליצירה]
- [ליצירה] כמו שאמרתי כבר אוי, ואבוי. ושוב אוי, ושוב אבוי. לא יאומן, ובכל זאת, מציאות. [ליצירה]
- [ליצירה] רן יקירי מוות לערבים. כן. מה, רק ליהודים מגיע? זו לא אפליה?המסר ה"לוחמני"? זה עוד רגוע. הקריאות האלה לא נובעות בסערת רגשות אלא דווקא מתוך הגיון צרוף. לעשות גם להם פיגועים... אחלה רעיון. הגיע הזמן. [ליצירה]
תגובות