[ליצירה]
לא הבנתי
אתה בעצם טוען שהבית הוא מערכת כל כך עמוסה וטעונה בהקשרים, זכרונות וחוויות,
והנוכחות הזו כ"כ טעונה ומלאה, עד שהיא מייצרת שתיקות ופאסיביות אצל האנשים שחיים בסביבה הזו?
[ליצירה]
נחמד. יש פה כמה ביטויים שווי זיכרון, אבל הרעיון עצמו קצת גדול מדי על הקטע. הוא יכול היה להתמצות הרבה יותר.
מצד אחד, טוב שאתה פה. מצד שני, זאת תהיה היצירה הכי מוגבת ברשימת היצירות החדשות, ולא בהכרח הכי טובה. ומצד שלישי, אנשים כמוני מתלוננים (או שכבר לא) ולא מגיבים על חדשים. בהכללה, הכוונה.
לא משנה.
[ליצירה]
הרעיון בעיניי פשוט
אירוניה קיומית במיטבה.
רחל אינה יודעת שנגזר עליה למות בדיוק ברגע שבו יהיו לה 'בנים'. אולי אפילו אפשר לומר שכל יום שחולף עליה בעקרות, מאריך את חייה. והיא מוציאה מפיה משפט שמתברר כמופרך כל כך: בלי בנים אני מתה. הו לא, רחל: בלי בנים את חיה.