[ליצירה]
לא הבנתי
אתה בעצם טוען שהבית הוא מערכת כל כך עמוסה וטעונה בהקשרים, זכרונות וחוויות,
והנוכחות הזו כ"כ טעונה ומלאה, עד שהיא מייצרת שתיקות ופאסיביות אצל האנשים שחיים בסביבה הזו?
[ליצירה]
נחמד. יש פה כמה ביטויים שווי זיכרון, אבל הרעיון עצמו קצת גדול מדי על הקטע. הוא יכול היה להתמצות הרבה יותר.
מצד אחד, טוב שאתה פה. מצד שני, זאת תהיה היצירה הכי מוגבת ברשימת היצירות החדשות, ולא בהכרח הכי טובה. ומצד שלישי, אנשים כמוני מתלוננים (או שכבר לא) ולא מגיבים על חדשים. בהכללה, הכוונה.
לא משנה.
[ליצירה]
למרק, ולכולם
את חידוד המסר העדפתי להכניס בנפרד מגוף הטקסט: אתה, הקורא, ודאי רוצה לשאול: אם הוא יודע היכן ומתי ייהרג, מדוע הוא משלים באדישות כזו? למה לא לעשות משהו?
ואליך, קורא יקר, שאלתי: הלוא אתה יודע כי היום, מחר, בשבוע הבא, יירצחו עוד ועוד מאחינו. מדוע אתה-אני יושב בשקט? מדוע אנחנו לא מרימים קול זעקה? לא שאלה המצפה לתשובה, אלא רק זעקה, לכל הפחות!
התשובה היא שההרוגים הצפויים אינם אנחנו. הם מישהו אחר, מישהו מהחדשות, לא אנשים אמיתיים. אם תדע שאתה ביניהם, יהיה אכפת לך, ועוד איך אכפת, מהפיגוע המתקרב. אבל כשתדע שאתה ביניהם, כבר לא תוכל לזעוק דבר בפיך האילם.
ושוב סליחה
[ליצירה]
תזכורת
חייב להעלות את הסיפור הזה שוב מן התהומות, לרגל יום הזיכרון לשואה ולחורבן. לא חשבתי שאצליח להבין את אימת ירושלים הבוערת דווקא כשאסתכל בה מבעד לעיניים צהובות.