עכשיו, בין ענפים מגוננים, אני יכול להרשות לעצמי להיזכר. הרי בסופו של דבר, על זה אנחנו מדברים, לא? זיכרון, רק זיכרון. אז אני נזכר. נזכר מתי הבנתי שאני הפתרון – אולי אפילו הפתרון הסופי – אבל אני גם בבעיה.

ההבנה הזו נולדה בי כשנולד אחי הקטן, והארץ רעשה לעשרים שניות. צלמים התגודדו בחדרו הזעיר, מתעדים את התינוק הכחוש והקירח, שרקותיו מאיימות איום סרק לפרוץ מתוך עורו. צוותי טלוויזיה המתינו ליד מיטתו חצי לילה, כדי להנציח את הרגעים שבהם הוא מתעורר ובוכה בלי קול. תמיד בלי קול. בכל פעם שהניף את אחת מידיו המגוידות, תקתקו המצלמות, מנסות לתפוס את העור שבאמצע הזרוע, שם השתרגו פסים כחלחלים כמו קרני אור אפלות, מבשרים את הספרות שעוד יופיעו. והכותרות, כולן באותו נוסח: "לראשונה בארץ: ניצול שואה שני נולד באותה משפחה".

ישבתי מן הצד, מביט בהמולה קצרת הימים, מכורבל מפני הקור המקפיא שנשב מתוכי ימים כלילות. כבר מלאו לי אז 11 חורפים – לא אביבים כמובן; האביב לא נועד לשכמותי. מדי פעם התעכב לידי אחד העיתונאים, מעניק לי מאותם מבטי הערצה חומלת מתובלת בחמלה מעריצה, שהתלפפו סביבי כבלויי סחבות. לעתים אף העז לתהות האם לי ולאח הקטן, אברהם, יהיו מספרים עוקבים על הזרוע. ואני, כמצופה ממני, הייתי לוטש מבט מפוחד, או ברגעים של אומץ סוביבורי נדיר מטיח בו "איפה הייתם? למה שתקתם כל השנים? למה לא סיפרתם לעולם?"

לא אכחד; גם בי ניטלטלו שאלות כאלה. בערב שבו אבא קרא פתאום "תראו, לאברהם יצאו שתי ספרות!" זינקתי מדרגש השינה שלי ורצתי אל העריסה. חמש ושמונה. שום התאמה. וכי למה שתהיה? המספרים האלה מעולם לא התאימו לשום אדם ולשום מטרה. מעולם לא הסתתר בהם קוד שיפתח את  שערי הגדרות וישחרר מהעבודה המשחררת.

**

רק שנים אחדות קודם לכן עוד תהיתם האם הזיכרון ייעלם יחד עם ניצולי השואה. והנה, לא הזיכרון נעלם ולא הניצולים (במקרה  של המשפחה שלי, היה יותר מדי משניהם). נולדנו בזה אחר זה, נפלטים אל עולם עוין, פותחים את פינו בגיל  שנה רק כדי לשאול איפה היה אלוהים, ואם כבר, איפה הוא עכשיו.  בשנה שבה הלך לעולמו הניצול האחרון, והיו שתהו אם יש עוד טעם להדליק לפיד במוזיאון לוחמי הגטאות כשאין מי שיחזיק אותו, הגיע הניצול-הנולד הראשון לגיל שש. מספיק גדול כדי להחזיק לפיד, מספיק קטן כדי לא לדעת איך להחזיק אותו בלי לחטוף כווייה. והלפיד עבר אלינו, במלוא כובד משקלו, במלוא חומה של אשו.

הזמן שלנו הגיע מדי שנה לאחר הפסח. בימים שבהם מתחיל האוויר להיחרך, והחלל נמלא בתמונות שחור-לבן ובסרטונים מרצדים של יהודים שהולכים מהר-מהר אל מותם, בתנועות קופצניות. כשאני רק משווה בעיני רוחי את התמונות הללו, עיני בשרי אינן נמלאות דמעות. לעומת זאת, ידי נשלחת אל מעל למצח בתנועת סירוק. זוהי הפבלוביה הקטנה שלי: שואה וגנדור. זוועה והידור. הרי כצאן לטבח הלכתי לשבת על בימת כל טקס בתיכון, מתנ"ס או גן. ייצוגי, סמלי ושותק כמו העולם בימיו הטובים. בכל שנה סידרתם אותנו בשורות לקראת הטקסים. רק חסר היה שיכריזו מי לימין ומי לשמאל, גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. והתווכחתם לסרק, האם אנחנו נחשבים כדור רביעי או דור ראשון, והגעתם למסקנה המתבקשת: אנחנו עמוד האש שאחרי המחנה. עמוד העשן-בלי-אש. רק זיכרון, בלי אסון. חלומם האסור של כל שוחרי זכר- ומורשת-.

דבר לא יכולנו לעשות כנגד גורלנו. מי שהיה שם מעולם לא באמת יצא, וכך גם מי שלא היה. לכל אחד מאתנו, הניצולים שנולדו, היתה שואה קטנה שבערה בלהבות קרמטוריום בתוככי לבו, בכל אשר פנה. אצלי זו היתה קריאת התורה. מדי שבת, בבית הכנסת, הייתי עושה זאת שוב: בעיצומו של פסוק המסתלסל לו מהבימה הייתי אוטם עצמי פנים וחוץ, מגיף אוזניים ומבריח את מנעוליי, ובתוך אותו שקט רם בוחן את עצמי: האדע להשלים את הפסוק? ואם לא, מיד הייתי מייסר עצמי בשוטים ובמגפיים מסומרים: ומה אעשה אם שוב הם יבואו, וייקחו את כולנו למחנות, ויעבידו אותנו בפרך ויעמידו בשלג ויירו בגב, ובשבתות נתאסף לנו בסתר המרעיד שלנו וננסה לשחזר בלחש ובגבורה את הפרשה כדי לבנות סיפורים מעוררי השתאות לדור הבא, והקורא לפתע ייאלם, ישכח, יגמגם, או סתם יקרוס לרצפה לבלי קום, והכול יתלו בי עיניהם וירצו שאמשיך, ואני אחפור ואבוש ואדום, והקריאה תיקטע, ולעולם לא יספרו עלינו איך למרות הכול קיימנו קריאה בתורה. רק בגללי, רק בגללי. יהודי עלוב שכמוני.

לכן כל מאודי היה נתון לזכור את המשך הפסוק, את סוף התפילה. ללמוד איך מאלתרים פתילת חנוכה משולי הבגד, במה מדליקין ובמה אין מדליקין, לא במרגרינה שנשמרה לסעודת שבת ולא בירוקת הצפה על פני המים שצריכים להספיק לשלושה ימים. לתפור כיסים נסתרים, לבשל תפוחי אדמה שלא הגיעו לפרקם. כי מי יודע, אולי מחר, אולי עוד הלילה.

אך כעת, בין עפאים מגוננים וצינת יערות חמה, מותר כבר, מותר כבר לצחוק. לצחוק ולספר איך נאספנו, מרעידים, סחופים ודוויים, לפגישה ההיא בצריף. כל זוג פנסי מכונית ששוטט על הקיר דמה בעינינו לאלומות התרות אחרינו בעיצורים נחתכים, מרחרחות אחר דמנו היהודי. הצטנפנו מאחורי הקירות האכולים, אוזרים את מעט האומץ, שארית הפליטה שבנפשנו, ומטכסים לנו את מפלתכם.

בקולות מהוסים שהם קולותינו תמיד הצענו ופסלנו והעלינו והסרנו, עד שהגענו למובן מאליו. שבועות שמירת סוד התאבכו בינינו לדק. בזה אחר זה חמקנו מהצריף, מביטים ללא הרף לצדדים כרדופי רוחות, אך לעולם לא מביטים לאחור.

**

יום השואה נחוג למחרת. דקת דומייה דקה פתחה כתמיד את האירועים. השנה נפל בגורלי להישלח ליד ושם, לשבת שם נוקשה וזקוף, לפאר בנוכחותי הדלה את בימת הכבוד. לפניי – שורות שורות של תלמידי בתי ספר ומכובדים. מאחוריי - התמונות ההן, הילד שידיו מונפות, העיניים המביטות מבעד לגדר התיל. באוזניי – הדיה האחרונים של הזמרת ששרה על פרפרים בגטו. בראשי – דממת מוות.

בחזית הבימה ניצב לא אחר מזקן הניצולים החיים, ראשון הניצולים-הנולדים, כבן עשרים. על זרועו עדיין ניתן היה להבחין, בדיוק ליד שורת המספרים, בסימני הכווייה הנושנה. אצבעותיו הדקות לפתו בכוח את הדוכן שלפניו, כשרכן קדימה ללחוש אל המיקרופון. הכול המתינו למוצא פיו, אך הוא השתהה. לעלע. פתח, התנשם וסגר. לבסוף הביט לאחור, אליי ואל עוד חמישה או שישה מאחינו לצרה שישבו לידי. אזר אומץ, כוחות, חוצפה ומרי. שוב נרכן לפנים, והרעים בלחש: "לעולם לא עוד! לעולם לא עוד!".

לנגד עיניו של הקהל אחוז התדהמה, קמנו ממקומותינו, חמישה או שישה, רצים בכל כוחנו לעבר הדלת. גם הוא, מתוך "לעולם לא עוד!" אחרון, נפנה לרוץ אתנו. כל ילד קטן יכול היה להשיג אותנו, כושלים על רגלינו מזות-החולשה, אך מדוע שינסה. רצנו אל הגדר. הפעם כפותינו הן שחשמלו את התיל  ופוררו אותו. הלאה, קדימה, אל היער. חופשיים כמו פרפרים מחוץ לגטו. חותרים בין העלווה הסבוכה, שרוולינו המרופטים נאחזים ונסבכים, אך לא מעכבים אותנו. ידענו שבאותו רגע, בלוחמי הגטאות ובבית התפוצות ובאנדרטאות נשמעת התרועה החלושה, ומתחילה הדהרה הפראית והמקרטעת, הבריחה מן הזיכרון.

כאן אולי נמצא פרטיזנים שנולדו בשנים האחרונות, כאלה שמרגע לידתם בכו לא בדומייה אלא בשאגה עזה. אולי נימלט איש לנפשו, אולי ניאחז זה בזה, אולי נבקש מחסה מכפריים טובי לב. אך לעולם לא נישא עוד על גבנו את משא זיכרונם של אחרים. די לנו בזיכרונותינו.