אני עוד לא מכיר אותך. אבל אני יודע שאת שם. חש כיצד מחוגי השעון הודפים אותי בעדינות לעברך, משמיעים רשרוש הינומה, בלתי ניתנים לעצירה. הפצע הישן ומכוסה הגלדים שבנשמתי ניעור מחדש בהריחו אהבה מתקרבת. מעט שורף ברקמה המנסה להתאחות, אך זהו כאב מבורך, כאב שמעיד כי הקהות הארוכה היתה תרדמה ולא חידלון. אני יודע שכעת הוא סומר לקראתך, גועש עד שתגעי בו ביד מרפאת. מי את? על גבי איזה מרבד קסמים תבואי אלי? ומדוע נתת לי להמתין זמן כה ממושך? כל זאת לא אדע, בינתיים, בינתיים. אך צלך כבר נראה מעבר לפינה, חמקמק אך מציאותי כמפל: אינך יכול לאחוז בו, אך לא תוכל להתכחש לו. דעי שחיכיתי לך. דעי שכמעט אמרתי נואש, כמעט עצמתי את לבי. ואולי לא כמעט. ואת המכתב הזה אגיש לך בבוא הרגע הלבן, כשרק שנינו אתנו ובוראנו משקיף עלינו בחיוך ממעל.