מי אמר שכתפאורה לסיפור רומנטי ניזקק לשדות פורחים ולציוץ ציפורים. הנה, גם כותלי אתר 'צורה' יכולים לאכלס בתוכם התרחשויות מרטיטות, כשאת שירת המלאכים מחליף רחש הדאבל-קליק. שכבתי לי על צדי, נועץ מבט מעורפל בצג הכחלחל. השיר שלי כבר גלש למקום 24 ברשימת היצירות האחרונות. עוד מעט קט והוא ייעלם בין יצירות נשכחות רבות אחרות. ואז הוא לא יבצע את משימתו, לעולם לא יפרוט על הנימים שלמענם נוצר. הקלקתי על 'רענן'. קליק קליק. כלום לא השתנה. היא חייבת. היא פשוט חייבת לראות את השיר הזה. עבור האחרים זהו סתם עוד גיבוב של קיטש בגובה דשא, אך היא תבין. היא תבין שהשורות הצבועות בצהוב מסמלות את שיערה הזהוב, היא תבין שהשורות הירוקות של הבית השני מלחשות את עיני האיזמרגד שלה. היא תזהה את האזכורים המרומזים למקומות שבהם כל אחד מאתנו הותיר חלק מנפשו בידי השני. היא תבחין בכך שהחרוז המנתר לאורך כל השורות חורז גם את שמה. קליק-קליק. עיניי נפערו. הנה היא כאן. כתבה תגובה ליצירה מספר אחת. רעננתי שוב. מספר הצפיות ביצירות עלה בשתיים, ועל המסך הופיעה תגובתה ליצירה מספר שלוש. יכולתי לחוש איך היא זולגת על המסך שלי, מתקדמת מיצירה אחת לשנייה, יסודית כדרכה, איננה יודעת מה מצפה לה במורד. כמעט ושמעתי את צעדיה מהדהדים על פני הרשת. תחושה מוזרה, עד לפני רגע חשבת שאתה האדם האחרון בעולם והנה מישהו מקיש על דלתך. שלוש וחצי לפנות בוקר, ואני לא לבד כאן באתר. גם היא מסתובבת בהיכל הזה. קליק-קליק. רענון מסך. מספר הצפיות עלה באחת. והנה גם תגובתה ליצירה מספר ארבע. פתאום קלטתי שאני עוצר את נשימתי כדי שהיא לא תשמע אותי מביט במעשה אצבעותיה. שחררתי נשיפה ארוכה ולגמתי מלוא-ריאות של אוויר לילה דביק. קליק-קליק. הפעם זינק מספר הצפיות בשלוש. התבוננתי ברשימת היצירות. מספרים חמש, ושש ושבע סווגו כ"חזותי". היא אף פעם לא התעכבה על יצירות כאלו. הסבירה לי פעם שהיא אוהבת רק אמנות שאפשר לחוש בשפתיים: פיסול וכתיבה. ואולי יום אחד גם אותי. קליק-קליק. הו, אני רואה שגם היא אהבה את השיר של אורי עמירם. ממשיכה להתקדם. קליק-קליק. מספר הצפיות לא השתנה. אך שינוי אחר חל: ארבע יצירות ממתינות לאישור. מישהו מתעלם מהמלצת המחוקק שלא לפרסם יותר משלוש יצירות בבת אחת, ואינו יודע כמה הוא מסכן אותי. אם יאושרו כעת היצירות, הרי שהשיר שלי יידחק וייעלם לפני שהיא תגיע אליו. בדקתי מהי יצירה מספר עשרים ושלוש, אותה היא קוראת עכשיו. אוי, סיפור נונסנס של מרק. תמיד אהבתי לקרוא את סיפוריו, אך אורכם עלול כעת להיות בעוכריי. שוב הקלקתי. אין שינוי. בכל רגע עלול הבוס הגדול להתעורר, לראות את המרבץ העשיר של מילים הממתין לאישורו, ולהוריד אותי לטמיון. קליק-קליק. הדקות חלפו להן, כל אחת אכזרית מקודמתה. ייתכן שברגע זה היא מביטה אל מעמקי נשמתי מבעד למילותיי. ייתכן שהחליטה כי די לה ופרשה לשינה. קליק-קליק. אין שינוי במספר הצפיות. קליק - ואז צלצול טלפון.