נראה לי שנפלאית ענתה לך על זה שתי יצירות מתחת לא?
(טוב, טוב, די להיות רווקה צינית, זה מקסים, המשפט הזה שלך, באמת. קשה לי להאמין שהוא יצליח להשאיר משהי אדישה)
[ליצירה]
נראה לי שנפלאית ענתה לך על זה שתי יצירות מתחת לא?
(טוב, טוב, די להיות רווקה צינית, זה מקסים, המשפט הזה שלך, באמת. קשה לי להאמין שהוא יצליח להשאיר משהי אדישה)
[ליצירה]
למרק, ולכולם
את חידוד המסר העדפתי להכניס בנפרד מגוף הטקסט: אתה, הקורא, ודאי רוצה לשאול: אם הוא יודע היכן ומתי ייהרג, מדוע הוא משלים באדישות כזו? למה לא לעשות משהו?
ואליך, קורא יקר, שאלתי: הלוא אתה יודע כי היום, מחר, בשבוע הבא, יירצחו עוד ועוד מאחינו. מדוע אתה-אני יושב בשקט? מדוע אנחנו לא מרימים קול זעקה? לא שאלה המצפה לתשובה, אלא רק זעקה, לכל הפחות!
התשובה היא שההרוגים הצפויים אינם אנחנו. הם מישהו אחר, מישהו מהחדשות, לא אנשים אמיתיים. אם תדע שאתה ביניהם, יהיה אכפת לך, ועוד איך אכפת, מהפיגוע המתקרב. אבל כשתדע שאתה ביניהם, כבר לא תוכל לזעוק דבר בפיך האילם.
ושוב סליחה
[ליצירה]
ורק שאלה קטנה שהטרידה אותי, בקשר לסיפור הזה וכן בסיפורים אחרים (כמו 'רגעים קטנים' של אלול אחר) - מדוע כדי לכתוב עלילת מתח-למחצה, אתה/אתם/אנחנו מרגישים צורך לברוח לכבישים מהירים אמריקניים או לאחוזות אירופיות? מדוע הסיפור לא יוכל להתאקלם היטב בארץ הקודש?
מוזר.
[ליצירה]
לעופים
לעופים -
בעיקרון, אתה צודק. אני מסכים כמעט עם כל מילה.
אני לא חושב שהשיר הזה מפאר ומרומם, גם אם הוא לא ממש מביע ביקורת. ניסיתי לקחת תמונה שקיימת או לא קיימת במציאות, ולהציג אותה בפניכם. עיקר האפקט של השיר הוא בעיניי - כפי שביטאתי בכותרת שנתתי לו - יצירת הניגוד בין התוכן הזוועתי לבין המשקל הילדותי-משהו, המתרונן. ניגודים כאלו מעוררים בי מחשבות, תשומת לב הן לצורה והן לתוכן.
הניגוד המזעזע הזה בעצם מקיף אותנו כל הזמן. למשל כאשר הטלוויזיה סוחרת במוות: היא מציגה בפנינו מהדורת חדשות מדממת במיוחד, שנקטעת באמצעה במקבץ פרסומות. ואחר כך באים במאים, לוקחים תערובות של רצח ואימה ורוקחים מהן להיט קולנועי שובר קופות. השיר דנן מנסה לרקוע על המסך הקצנה של ההתנהגות הזו. הנה, ניקח אירוע סופר-טראגי ונעשה ממנו מחזמר. למה לא.
[ליצירה]
לאורי היקר...
התנסחתי בצורה ממש גרועה. אני מסכים - יותר ממסכים - שהכאב הוא אחד המנועים החזקים של הכתיבה, ובלעדיו יצירות רבות לא היו באות אל העולם אלא נשארות בעולם נשמותיהם של השירים.
כל שביקשתי לומר הוא: המקרה הזה כל כך כואב, שקיוויתי שאף אחד לא יכתוב עליו, כדי שלא אצטרך לחשוב על הכאב הזה, שהוא גדול מכפי הבנתי.
ולך, חיפושיה - השיר שלך יפהפה.
[ליצירה]
אהבתי...
קודם כל לפתחיה (כדי שהשורה הזו תופיע בעמוד הראשי) - עשה לכולנו טובה וחסוך מאתנו הערות שאינן לעניין.
אהבתי במיוחד את ההתפרצות באמצע כל בית (אם קראתי נכון), שדועכת שורה לאחר מכן. בדיוק כמו התחושה המתוארת בשיר. שילוב נהדר בין תוכן וצורה.
תגובות