ליום הזיכרון תשס"ד     בבוקר יום השיכחון הצעתי שנצא לטייל בעיר, ואתה חייכת, למה לא. בבוקר יום השיכחון, כיסיתי ראשי כדרך בנות ישראל הנשואות ויצאנו אל רחובות העיר שדמעותיה מרובות מגשמיה. בצהרי יום השיכחון התיישבנו בבית קפה ירושלמי קטן תחת קשקשי השמשיות ומלצר ירושלמי קטן תמה כשביקשתי שתי כוסות תה אך לא אמר מילה. בצהרי יום השיכחון השתקפת בחלונות הראווה לא פחות ממני. בערוב יום השיכחון הצעתי לך שנקפוץ אל ההר, ואתה חייכת, למה לא. קרני פז אחרונות פיזזו על אבנים לבנות שסיפרו סיפור חיים וזעקו מוות. בערוב יום השיכחון, צעקתי לך: "תראה את השם על האבן הזו!" אך לא שמעתי תשובתך אולי כי היית תחתיה. בערוב יום השיכחון הותרתי אותך שם, וחזרתי לשלוש מאות שישים וארבעה ימי זיכרונותיי.