במקום לכיתה א´, הלכתי ללמוד בכיתת יורים. כשכל חבריי הצביעו, אני כיוונתי. כשהחזיקו עיפרון, אני שחררתי עופרת. כשהם יצאו להפסקה, אני הוצאתי להורג.

אני זוכר עד היום את טקס הסיום. קראו שמות, ואני, ששמי שלום, כרגיל הייתי בסוף. זה נשמע ככה: "...קינן – עלה לבמה. ראובני – עלה לבמה. רוזנברג – עלה לבמה. שלום – רשאי אש".

כשאתה מסיים מגמת הוצאה להורג, אתה לא יכול לצפות משוק העבודה ליותר מדי. במיוחד לא במדינה שבה עונש המוות בוטל כבר לפני חמישים שנה. בלשכת התעסוקה ניסו להציע לי מקצועות קרובים – מדביר חרקים, מדריך ירי, עיתונאי. אבל זה לא היה זה. נעשיתי מתוסכל, ולאדם שעושה מקבצים של חמישה סנטימטר מטווח של חמישים מטרים, זה מאוד לא בריא להיות מתוסכל. הייתי יושב בבית, מעשן סיגריה (אחרונה, כל סיגריה אצלי היא סיגריה אחרונה) ומייחל ליום שבו יתפסו איזה בוגד מכוער במיוחד, מישהו שהסגיר את סודותיה הכמוסים ביותר של המדינה לאויביה הגרועים ביותר ותוך כדי כך גם חנה בחנייה של נכים, ואז יחליטו לקרוא לי. שלום, הם יגידו, שא תלייך וקשתך, צא הילחם לנו ואנחנו נחרישון. ואני, גאון ונדיב ואכזר, אדע שלא לשווא שימנתי אותו כל יום. לכל כדור יש כתובת, היה חוזר ומשנן לי המורה גרשון נשמתו עדן, ומוסיף - ואתה יודע למה. ואני, תלמידו, הייתי עונה לו כאיש אחד: כי כדור בלי כתובת מוחזר לשולח.

בסוף הם תפסו איזה נאצי זקן שחשב שידנו הארוכה קצת יותר קצרה ממה שהיא באמת. שנים הוא הסתתר באיזה קאריבי אחד בקאריביים. תפסו אותו רק בגלל שכל יום הוא היה הולך לים, ובתור למקלחות היה מצחקק לעצמו כמו משוגע. לאורך כל המשפט שלו ישבתי על קוצים. שימנתי פעמיים ביום, תרגלתי מעצורים ופתרונות. לא יכולתי כבר לחכות שיקראו לי לעשות דין בנאצים ובעוזריהם. בזמן הערעור עישנתי סיגריות אחרונות בשרשרת. בסוף הרשיעו אותו. וגזרו עליו עונש מוות.

בתלייה.

מנוולים.

(לא, חכו רגע. לפני שאתם מתקשרים לרשויות האשפוז בכפייה, תחשבו על הקטע הזה כסוג של התמודדות)