פתאום הכל הפך שקוף. בדומה לעיוורון הלבן שהסופר סראמאגו הטיל על ברואיו, כך לפתע הוכיתי בשיקפון בעודי הולך ברחוב. העצמים שסביבי הלכו ונידלדו מהצבע האחוז בהם ומסתיר את אמיתתם. בנייני הקומות הופשטו, והנה אינם אלא קופסאות שנערמו זו על זו כדי לשמש למגורי בני אדם, שאת חייהם ראיתי מבעד לקירות השקופים. באחת הדירות הבחנתי בכוננית ספרים, שקופה אף היא. חייהם של הספרים הלכו וניטלו מתוכם, וכל שניתן היה לראות הוא שורות של מילים תלויות באוויר, ולמרבה הבושה גם הן היו, ברובן הגדול, שקופות. סביבי נסעו מכוניות, שבעיניי החדשות הבטתי דרכן והבנתי שהן לא יותר ממנשאים הנוטלים את בני האדם אנה ואנה, מותירים מאחוריהם תמרות עשן ערפילי וחומצתי. תיקיהם המהודרים של ההולכים ברחוב פתחו את סגור לבם והראו לי את שכיותיהם הפעוטות, שריחפו לצד בעליהן. כלב שהילך בכביש, נרדף על ידי זנבו, נותר בדמות זוג עיניים תרות אחר מזון. אך הנורא מכל היה שגם בני האדם נתרוקנו. ראיתי אותם, את עורם הנעלם, גידיהם המאבדים ממשות. בתוך גולגלותיהם נראו, כצפים באוויר, לא יותר מכמה קמצים של זיכרונות שבורים. ...ואת ניצבת שם ממול, בתוך כל ההמיה השקופה הזו, ובלטת בפעימות האדומות שזרחו מאחורי צלעותייך. לכל אדם נתת פעימה אדומה. פעימה לקבצן שישב על כיסא חיווריין, מצמיד אל חזהו אקורדיון שממנו עלו צלילים שקופים. פעימה אדומה לחתול אשפתות אומלל שהציץ מבין עיי האשפה. וכשחלף לידך חיוכו של ילדון, פעמת בזוהר אדום עז במיוחד, זורה זרי זהרורים זערוריים לכל עבר. הם זכו, העוברים ושבים, בזוהר הזה, אף כי אני לא ראיתי בהם כל טעם או צבע. וכל שרציתי באותו רגע היה שכמה מפעימותייך האדומות יופנו אלי, יינתנו גם לי.