הכל נשרף מול עיניו הפעורות. ככה, כמו שזה, בלי להתבלבל. הוא ישב שם, מתחמם מול הלהבות הבוהקות וגירד את פרוותו השחורה. כל העניין היה נראה למוחו החתולי תמוה מאוד, אבל הוא מעולם לא טען להגיון אצל בני האדם. התחילה המולה חדשה מסביב. את הקודמת, זאת שהתחילה את האש, הוא הפסיד כשחיפש משהו לאכול באחת החצרות הסמוכות. הוא לא אהב המולות, השתדל להתרחק מהחבורות המופרעות האלה שבני האדם הקימו להם לאחרונה, שכן כמעט תמיד זה הסתיים בזנב מעוך ומפוצלח. והוא לא אהב את זה, הו לא, בהחלט לא. הוא התחבא בין הצללים. לילה חשוך הוא בדיוק כל מה שחתול שחור יכול לבקש. זה, וכמה חטיפים פה ושם. הריקוד של השלהבות היפנט אותו, השתקף בעיניו הצהובות. איך שהן עולות וגואות, כתומות, יוקדות, מתפתלות סביב ערימת החיטים שמיליון פעמים צפה בהן בעיניים כלות, ועכשיו צפה בהן מתכלות לאט לאט, למגינת לבם של האנשים הצווחים שהסתובבו שם. אחח, חבל חבל. כמה פינטז על החיטים האלה. מעדנות היה אפשר להוציא מהן, ועכשיו, הכל בזבל. נגמר, מתפחם. ובמקום כל החתולים והאנשים של העיר רק האש אוכלת אותן. והיא בולעת את זה יופי. הלהבה נחלשה קצת. הוא התקרב, מנסה להפיג במקצת את צינת הלילה הירושלמי. אם כבר יש אש, אז למה לא לנצל אותה? רק צריך להזהר שאף אחד מהמתרוצצים לא ידרוך עליו. נעיםםםםםם... קצת מסריח, אבל נחמד. האש הזאת, שולחת בו צמרמורות של חמימות מענגת כזאת. הלוואי שהלילה לא יגמר. היה שם ילד קטן, שעמד ובכה. ממ... מאיפה הילד הזה מוכר כל כך?.. הא! זהו בדיוק! איך יכול היה לשכוח? המעצבן הקטן שרדף אחריו אתמול עם רוגקטה וניסה לצלוף בו אבנים. האידיוט, כמעט שהוריד לו את הראש. וכל הזקנים רואים ולא אומרים כלום! האמת היא שהתופעה הייתה די שכיחה. הוא מוצא את עצמו בורח מאימת הילדים לפחות שלוש פעמים בשבוע. החצופים האלה, במקום לשבת וללמוד כמו ינוּקות טובות הם רודפים אחרי חתולים ברחוב, אין להם שום בושת פנים! מה הפלא שאחר כך הם גדלים להיות שורפי חיטים? הי, האם עיניו מטעות אותו או שזה באמת מה שזה נראה לו?.. הו, איזה יופי! תאנה מצוצה! הוא מת על זה, לפעמים הוא מוצא כאלה זרוקות ברחוב. עכשיו רק צריך להתגנב לקחת אותה משם, לפני שהילד החצוף ישים לב. קצת מסוכן, התרגיל הזה. חתול אוכל תאנה מצוצה זו תמונה שדי מושכת תשומת לב, וזה הדבר האחרון שרצה למשוך. בני האדם נהיו קצת מסטולים בזמן האחרון, בכלל לא ידידותיים, ואפילו לא לא-מזיקים. יש כל הזמן את המופרעים האלה, שהורגים אנשים ברחוב וזורקים את הגוויות שלהם כמו כלום, עד שזה נעשה כבר מפחיד להסתובב בעיר. יש חבורה של כלבים שדווקא די נהנים מכל העסק, הגוויות זה בול בשבילם, אבל הוא אף פעם לא חיבב יותר מדי בני אדם. לא כשהם חיים ולא כשהם מתים. והמטורפים ההם דואגים שימותו הרבה. וכל הרחובות שטופים בדם, שזה מגעיל ללכת לחפש את האוכל שאין. ומילא זה היה נגמר באנשים! אלא שרק בשבוע שעבר מצאו את שמוליק הג'ינג'י תלוי מהזנב שלו, באחת הסימטאות פה בסביבה. בררר... רק מלחשוב על זה רועד לו השפם. סתם אכזריות מיותרת, אפילו לא במסווה של אידאלים. --- אם היו לו תשע נשמות, הרי שהאחרונה עומדת להתפצלח כמו תפוח אדמה מפוחם. אחרי כל הרצח ברחובות, והרעב הקשה מנשוא, מגיעים הכסופים האלה, חושבים שהם יכולים להשתלט ככה על העיר. הם יכולים. האמת, הם ממש טובים בלהשתלט, רואים אותם בכל מקום, טובחים את האומללים ששרדו את החודשים האחרונים ודורכים להם על העצמות. הבטן שלו כואבת מרוב רעב. פלא שהוא לא מת עדיין. לפני כמה זמן, מצא תאנה מצוצה כזאת על הרחוב המטונף, זה היה נפלא. ועכשיו הוא יושב שוב על החומה, מריח את הריח האיום הזה שנכנס לכל החורים, לא מאמין למראה עיניו. מקום אחד היה בכל ירושלים, שאף חתול, כלב או עכברוש לא העיזו להתקרב אליו. אחד! והאחד הזה, העצום והיפה, הנאדר, נראה עכשיו לא יותר טוב מאשר ערימת חיטים עלובה. לא מסוגל להסתכל. הקולות האלה, לו יכול היה לאטום את אוזניו היה עושה את זה כבר אתמול בלילה. תרועת החצוצרות, הזעקות של המתגוללים, קריאות הקרב העגום, צרחות, יללות, אנקות. תינוקות. הכל הסתחרר. ועכשיו נשאר רק משק הלהבות הרותחות. בעיניים עצומות זה מרגיש כאילו כל העיר עולה באש. אפילו השפם שלו מתחיל ללהוט. נורא חם פה על החומה, למרות שזה רחוק. הרבה אש. אלה הם הרגעים שבהם הוא מתחרט על שהמופרעים לא גילחו לו את הפרווה כמו שהם עשו למיצימיהו. השלהבות כבר מגיעות עד למעלה, לשפיצים. תמיד תהה בלבו למה שמו אותם שם. לפני שנתלה, שמוליק הג'ינג'י אמר לו שזה בשביל שלא יבואו ציפורים. שזה טוב, כי אם הם לא יכולות לשבת שם הם מוכרחות לנחות על החומה ויותר קל לתפוס אותן. אבל גם ציפורים לא ראו פה מזמן. הכל עגמומי כל כך, עד שהוא מתחיל לרחם על עצמו. קשה, קשה להיות חתול רעב בסביבה עוינת. עוד לפני שהכסופים השתלטו על העיר, היה גשם חזק וסופות, ופרצה מלחמה נוראה. והיו את אלה שפלשו לעיר ולקחו את האנשים האלה, נו, זה שהלך תמיד עם האבנים האלה על החזה, והחבר שלו. מכל האנשים בעיר הוא הכי אהב אותם. נחמדים כאלה, מאירי פנים, תמיד הוכיחו את הילדים שזרקו עליהם אבנים. בכל מקרה, אז, לפני כמה זמן, גם אותם שחטו, וכבר לא היו האבנים הנוצצות על החזה שלו, ושניהם סתם התפלשו להם בעפר הבוצי ובדם לעיני השמש היוקדת. וזאת הייתה חגיגה! מזמן לא ראה הסתערות כזאת. כל הכלבים, השועלים, הנמיות והזבובים שעוד נשארו בעיר פשוט התנפלו עליהם. סוף סוף משהו ללעוס. בין עשן לאש עוד אפשר לזהות את קווי המתאר של הבניין האגדי. איך שלשונות האש משתרבבות, עוטפות אותו, מכסות, אפילו מגוננות עליו, כשבעצם בפנים הם מכרסמות אותו כאילו היה גזר כתום צהוב, אדום, אפור. שחור. הכל מתערבב בזהב ששכן שם לפנים. אומרים שאתמול בלילה היו אנשים שניסו לזרוק את השפיצים למטה על הכסופים, ואחר כך הם קפצו משם. הוא בדיוק ברח כל עוד נשמתו השמינית בו אחרי שניסה לגנוב אוכל מְכסוּף גדול אחד. שיו, זה היה סיוט. כמעט שירד לו הזנב! וזה עוד החלק הכי רגיש אצלו אחרי הקיבה... אבל הלחם המבצבץ ההוא קרץ לו יותר מדי. בסוף הוא גם לא הצליח לקחת את הלחם וגם הפסיד את כל האקשן. שמע שכל החבר'ה היו פה, על החומה. גם מיצימיהו. וזה נשרף. בוער בלהבות הלוהטות. כבר הרבה זמן זה נאכל, נעכל, הופך לגחלים מלחשות, ריקות, שמעליבות את מה שפעם היה. בני האדם האלה, מתי ילמדו כבר. הוא רעב. אחח, זה מנקר בו כמו תולעים מתפתלות, כמו יתוש ברזל בתוך המוח. נראה מה השועלים מתכננים, תמיד יש להם רעיונות פרועים כאלה, אולי הם יודעים איפה אפשר למצוא קצת אוכל.    "כי אתה ד' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה:"