שווה פירוט ופיתוח. נסה לספר לנו: מה זה זה בעצם אומר לנו?
כלומר - זו התחלה. נקודה מעניינת למחשבה, אבל לא מצאתי שהיא מובילה אותי לאנשהו. אותך היא כן? אז כדאי לפזר עוד קצת סימנים על השביל...
אירוניה קיומית במיטבה.
רחל אינה יודעת שנגזר עליה למות בדיוק ברגע שבו יהיו לה 'בנים'. אולי אפילו אפשר לומר שכל יום שחולף עליה בעקרות, מאריך את חייה. והיא מוציאה מפיה משפט שמתברר כמופרך כל כך: בלי בנים אני מתה. הו לא, רחל: בלי בנים את חיה.
[ליצירה]
שווה פירוט ופיתוח. נסה לספר לנו: מה זה זה בעצם אומר לנו?
כלומר - זו התחלה. נקודה מעניינת למחשבה, אבל לא מצאתי שהיא מובילה אותי לאנשהו. אותך היא כן? אז כדאי לפזר עוד קצת סימנים על השביל...
[ליצירה]
הרעיון בעיניי פשוט
אירוניה קיומית במיטבה.
רחל אינה יודעת שנגזר עליה למות בדיוק ברגע שבו יהיו לה 'בנים'. אולי אפילו אפשר לומר שכל יום שחולף עליה בעקרות, מאריך את חייה. והיא מוציאה מפיה משפט שמתברר כמופרך כל כך: בלי בנים אני מתה. הו לא, רחל: בלי בנים את חיה.
[ליצירה]
שאלה שדנתי בה היום...
רבים כאן יאמרו לך "הו, תחושה מוכרת". אך האם התחושה הזו באמת מוכרת להם? האם מישהו מלבדך יכול לחוש את הגעגוע שלך? יש לו אולי געגוע משלו, אבל אין לנו שום דרך לדעת אם מדובר באותה תחושה...
[ליצירה]
ורק שאלה קטנה שהטרידה אותי, בקשר לסיפור הזה וכן בסיפורים אחרים (כמו 'רגעים קטנים' של אלול אחר) - מדוע כדי לכתוב עלילת מתח-למחצה, אתה/אתם/אנחנו מרגישים צורך לברוח לכבישים מהירים אמריקניים או לאחוזות אירופיות? מדוע הסיפור לא יוכל להתאקלם היטב בארץ הקודש?
מוזר.
[ליצירה]
למעשה היו יותר מפעמיים
עונש מוות נגזר גם על ג'ון איוואן דמיאניוק, וכן על מחבל שביצע פיגוע בחדרה לפני 13 שנה בדיוק, ביום הזיכרון תשס"ד. בשני המקרים, הערעור שינה הכל.
המקרה של היהודי שהזכרת לא היה בדיוק כחלק ממערכת השפיטה הרגילה, אלא בבית משפט צבאי (ולמען האמת, כך גם במקרה של המחבל). מאוחר יותר התברר כי היתה זו טעות.
תגובות