"פנים?!" "כן, פנים". "כאילו... כל הפנים?" "לא, חוץ מהעיניים". האיש השמן עם המבע המתחלף הדף עצמו לאחור. על השולחן שלפניו היה כל הציוד המשרדי שאתה מצפה למצוא על שולחנותיהם של מנהלים משועממים: ניירות-תזכורת, עט בתוך מחזיק, מאפרה. על כולם הופיע הלוגו של 'קליר מחיקות בע"מ". כאילו היה צריך להזכיר לעצמו בכל רגע מחדש במה הוא עוסק, למקרה שזיכרונו נמחק אף הוא בסערת עיסוקו. "זה מעניין", הוא אמר. "כבר מחקנו מזרועות של גברים מוכי יגון את ראשי התבות של שמות אהובותיהם. מחקנו כתמי ניקוטין מהשיניים. היו גם שתיים-שלוש נשים מוכות שהגיעו באמצע הלילה וביקשו שנמחוק מהן סימנים כחולים, כדי שלא יראו ולא יידעו. אה, טיפשות", הוא סינן פתאום, "הן לא מבינות שהכתם הכחול נמצא בעצם בנשמה ורק משתקף על העור. לא משנה כמה תמחק אותו, הוא ישוב ויופיע. אבל זו הפעם הראשונה, בכל שלושים וחמש השנים שאני מוחק, שמגיעה אלי בקשה כזו. מה קרה? תפסו אותך באיזו מצלמת אבטחה?" לא השבתי. לאחר שהתחבט לרגע בתוך זכוכיות שתיקתי, הוא המשיך. "נו מילא, כבר הגיעו אלי טיפוסים מפוקפקים שביקשו שאמחק להם את טביעות האצבעות, ולא שאלתי יותר מדי שאלות. אבל אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? היססתי לשנייה בין "כן" לבין "תפסיק לבלבל את המוח, קבל את הכסף שלך ותעשה מה שאני מבקש". אבל המבט הרך שבעיניו מנע ממני כל מענה לשון חריף. "לא אמרתי שזה מה שאני רוצה. רק אמרתי שזה מה שאני צריך". "כרצונך", הוא אמר. "דבר אחד אני יכול להבטיח לך – מיס הוואי אתה לא תצא מהסיפור הזה". * שעתיים אחר כך, רץ ברחובות כנשוך-טירוף. ילדים נדחקים מפני בבהלה. אני נשבעת שלא אראה יותר את הפרצוף שלך, זה מה שהיא אמרה לי אתמול. לא רוצה לראות את הפרצוף שלי. אבל לא זה מה שיעצור אותי. המדרגות דילגו מתחתיי שתיים-שתיים. צלצלתי בפעמון שתיים-שתיים. היא פתחה את הדלת. "חזרתי, למרות הכל", רציתי לומר מבעד לפה שלא היה לי, עיניי מושפלות למפתן. "ידעתי שתחזור. חיכיתי לך", היא לחשה. לא אמרה דבר על השינוי שחל בי. אט נשאתי את מבטי אל פניה היפות, ולאימתי ראיתי כי עיניה מחוקות. (בקריאה שנייה, יש כאן דמיון לסיפור של או'הנרי על השעון וסיכת הראש. אז בואו נאמר שזו מחווה לאו'הנרי)