מוקדש למי שביקש קטע אופטימי חיוך מס' 1 אדם כבן 50, חליפתו והילוכו גזורים בקפידה, מקפיד להציץ בשעון ברוב חשיבות מדי שלוש דקות כדי לראות אם חלפו כבר שלוש דקות והגיע הזמן להציץ בשעון ברוב חשיבות. לפתע מועדת רגלו בבור אקראי במדרכה שפער שיני בטון לקראתו. ברכו נחבטת בקרקע, מזוודה נפתחת, מסמכים מתפזרים, חלקם לכביש. מכונית רומסת מאזן שנתי נומינלי כולל הפרשי הצמדה ומע"מ. מטרים ספורים משם עומד בחור צעיר, מהסוג שיבלה נתחים ניכרים מחייו בהמתנה להחלטה בדבר הארכת מעצרו. הוא מחייך. פוקוס: שפתיים נפערות ומציירות גיחוך שניצת במגע עם האוויר. קצה לשון נשלף, מנסה לאסוף קצת איד פנימה לתוך הפה כדי להזין בו את קטר השנאה חסרת הטעם והתכלית. עיניים מצטמצמות אך מותירות מרווח מספיק כדי שלא להחמיץ דבר. מקור החיוך: כאב-זולת אמינות: בינונית מודעות: גבוהה חיוך מס' 2 אשה בגיל המתקדם, קשת-יום ורכת-לילה, דוחקת לפניה את עגלת הפנדורה שלה במדרכה שלפני התחנה המרכזית. מהעגלה מבצבצים קרעי חפצים בלי עבר או עתיד מוגדרים. שערה הכסוף מהודק מתחת למטפחת, וכבר חדל מלקוות לחנינה ביום מן הימים. על המדרכה היא מבחינה לפתע במטבע נוצץ, מחליף קריצות זימה עם השמש. לא הרחק ממנו יושב קבצן, ראשו מורכן וגופו מרוקן, ידו מושטת לפנים. היא יכולה לראות את הנתיב שבו התגלגל המטבע מהיד הפשוטה לאורך המדרכה. מבטה מהדס בין פיסת המתכת לבין פיסת האדם. היא נעמדת ביניהם, מתכופפת ומחמיקה את המטבע לכיס שנבעה במעילה. הניצחון מזדחל כקללה פרעונית עתיקה ממעמקי גרונה ומתפשט על פניה. היא מחייכת. פוקוס: שיניים לסירוגין על חניכיים. זוויות הפה מתגוששות זו בזו לפני שהן מצליחות להתפשר על גובה החיוך. תוחלת חיים קצרה ביותר. מקור החיוך: סיפוק אמינות: גבוהה מודעות: נמוכה חיוך מס' 3 פוליטיקאי עטוי-מאבטחים מחליק לעבר הבמה. ההמונים מריעים בהתלהבות אדישה. היושבים על הבמה, הידועים גם כחבריו למפלגה, משלחים לעברו שני מבטי שנאה, שלושה מבטי התרפסות וגם בוז אחד. לא אכפת לו. "אפשר עוד תמונה אחת?" צועק הצלם ומאיים עליו בעדשה מכוונת היטב. הפוליטיקאי מחייך. פוקוס: במרחבים השוממים של פניו אין כל זיק. הפלאש קוטף את החיוך ושומר אותו בלשכה אפלה. מחר יופיע החיוך על שער העיתון, והפוליטיקאי יעשה את דרכו לעבר הלשכה האפלה שחשק בה. מקור החיוך: שאיפות מודעות: גבוהה מאוד אמינות: אפס חיוך מס' 4 היא בת 12, אבל את הכאבים שאוחזים בה זה לא מטריד יותר מדי. היא משתדלת לא להרים את ראשה גבוה מדי מעל הכר הלבן, כי אז תראה את הצג שעליו נמתחים קווי הניטור שלה. הקווים העולים-יורדים האלה מזכירים לה את גלי הים, שאותם לא תראה בעתיד הקרוב, וזה מגביר את הכאב. לכוס המיץ שהביאה לה האחות יש טעם של שמש, וגם זה כואב. תגידי, שואלת אחותה הקטנה, כואב לך? מה פתאום, לא כואב, היא מחייכת. פוקוס: שפתיים נמתחות לאחור, כאילו מישהו צובט את העורף בחוזקה. החיוך מנסה לשרוד לזמן רב ככל האפשר, כמו שרב אחרון הנאחז בענפים מקריחים, אף שבחנויות כבר נפתח החורף-סייל. מקור החיוך: כאב עצמי מודעות: גבוהה מאוד אמינות: נמוכה חיוך מס' 5 די, יוני, תפסיק לקטר. עוד כמה דקות נגמור עם הקניות האלה ונחזור הביתה. אם לא היה תור בקופה. ולא יהיו פקקים. משעמם לך? גם לי. ואני צריכה לסבול גם את הקיטורים שלך. יו, תראה מה יש שם ברחבה. הנה ליצן, לך שב לידו כמה דקות, תסתכל עליו. הביאו אותו לקניון כדי לשחק עם ילדים כשההורים שלהם עושים קניות. תראה, הוא מחייך. פוקוס: שפתיים אדומות משוחות ומשוכות. מסביב ערבות קרח לבנות, המשתרעות עד 3 ס"מ מהשפתיים. תוחם אותן קו שחור שהחיוך נזהר שלא להושיט רגל אל מעבר לו. 25 שקל לשעה. מקור החיוך: כורח מודעות: נמוכה אמינות: נמוכה חיוך מס' 6 איש צעיר חוצה… "לעזאזל עם כל הקיטלוגים שלך!" תלשתי מידה את הדף. "תפסיקי עם זה! תראי במה את מתעסקת! מלקטת את כל החיוכים המעושים והמאוסים האלה! איך הם קשורים לזה? הנה, תראי את הדובי שעל המיטה. גם לו יש חיוך. למה שלא תספרי אותו? בעצם יש לי רעיון יותר טוב". חטפתי שפתון מעל השידה וציירתי חיוכים על הקירות, על דלתות הארון. "מה עם אלה? הם לא נחשבים?" היא עמדה המומה אל מול הסופה שנבטה בי אחרי שתנורי הכספית שלה זרעו אותה בתוכי משך שבועות. "למה אתה כל כך כועס?" "מי אמר שאני כועס? בואי נקטלג! אולי זה חרון-אף מספר שש? חמת זעם מספר שבע? וזה במידות אמריקאיות. במידה אירופית נדמה לי שזה חמש-עשרה וחצי! את יודעת מה דפוק בכל הסיכום הזה? שאת לא מבחינה בין חיוך לבין תנועות שפתיים!" "מתי זה הופך לחיוך?" "כשאתה נותן משהו ומחייך בלי להבין מדוע". שקט. היא שקלה את הדברים, מאזנת אותם כדרכה מול כל מה שידעה וקראה וראתה בנשיונל ג'יאוגרפיק. ואז היא השליכה את ספרי החשבונות והביטה בי. דמעות נולדו בעיניה כדי לחיות את חייהן הקצרים והאומללים, שכולם תנועה אחת רצופה בכיוון מטה. "זו היתה הפיסה שחסרה לי", אמרה-לחששה. "עכשיו אני רואה היכן טעיתי. תודה. תודה לך". חייכתי.