אני רוצה להתחרז איתך, אמרתי. אז ניסינו להתחרז, אבל לא הצלחנו.
זה התחיל אחרי שקראנו על אסכולה פילוסופית שגורסת כי כולנו איננו אלא מילים בלבד. לקחת את זה מאוד ברצינות, והחלטת שאנחנו צריכים להגשים את הפילוסופיה ולהתמלל. טוב שלא שמעת על האסכולה הגורסת שאנו בועות סבון, כי אז היית מתעקשת שנטיל עצמנו מבעד לחישוקים ונפרח אל החלל.
אט אט גילינו שאכן מילים אנו. הנה, אנו גרים באותו בניין. והנה, יש לנו משקלים, ואנו לעתים פעילים ולעתים סבילים, זכר ונקבה בְּרָאַנו. על כן מדי בוקר את מותחת את אותיותייך בטרם תיפתח שגרת יומך, ואני מחמם לך מעט ניקוד של שחרית, ומגיש אותו מהביל לצד סימני פיסוק ריחניים. ואם בניקוד עסקינן, הרי שגם אנו נקמצים זה מול זו אך גם נפתחים, מסתגלים ומצֵרים ובעיקר חולמים. ואם בפיסוק עסקינן, הרי שגם אנו נפסקים בחטף (או נחטפים בפתח), מתעכבים על נקודות, נחבטים בסימני השאלה, סימני הקריאה וסימני הדרך.
כן, רצינו גם להתחרז. לא שהשמות שלנו יתחרזו, אלא שאנו עצמנו נתחרז זו בזה, נסתיים באופן דומה, נשמיע אותם צלילים בהרמוניה. אך לא עלה בידינו, ונותרנו רועדים ומפוחדים, שמא נושלך מאחורי סורג ובריח מכיוון שעברנו על חוקי הלשון.
תגובות