[ליצירה]
כבר מזמן רציתי להציע למנחם קטגוריה חדשה - "במילה אחת". דווקא יכול להיות נחמד, אם כל אחד מהכותבים ינסה למצוא את המילה הבודדה שהינה טעונת-משמעות מבחינתו. זו תהיה הקטגוריה הראשונה בתולדות אתרי היצירות ששמה מורכב יותר מתוכנה.
ואני מתנגד למחיקת הקטגוריה 'במשפט אחד', ולו מפני שזה ייאלץ אותי לקחת כלמיני משפטחדים שכתבתי (וחלקם, אגב, מסתבר שנגעו באנשים) ולהכריז עליהם כעל 'סיפורת'. זה היה מביך למדי.
[ליצירה]
יפהפה...
אבל מדוע נראה לך כי איננו בוכים? תרשה לי לנחש כי "לוויית המת" כוללת כל בכי של אדם על דבר שאבד ממנו, ועדיין - רבים מאיתנו מסוגלים לבכות, ורק צריכים לשחרר את המעצור שאנו בונים משך חיינו.
[ליצירה]
תזכורת
חייב להעלות את הסיפור הזה שוב מן התהומות, לרגל יום הזיכרון לשואה ולחורבן. לא חשבתי שאצליח להבין את אימת ירושלים הבוערת דווקא כשאסתכל בה מבעד לעיניים צהובות.
[ליצירה]
לעופים
לעופים -
בעיקרון, אתה צודק. אני מסכים כמעט עם כל מילה.
אני לא חושב שהשיר הזה מפאר ומרומם, גם אם הוא לא ממש מביע ביקורת. ניסיתי לקחת תמונה שקיימת או לא קיימת במציאות, ולהציג אותה בפניכם. עיקר האפקט של השיר הוא בעיניי - כפי שביטאתי בכותרת שנתתי לו - יצירת הניגוד בין התוכן הזוועתי לבין המשקל הילדותי-משהו, המתרונן. ניגודים כאלו מעוררים בי מחשבות, תשומת לב הן לצורה והן לתוכן.
הניגוד המזעזע הזה בעצם מקיף אותנו כל הזמן. למשל כאשר הטלוויזיה סוחרת במוות: היא מציגה בפנינו מהדורת חדשות מדממת במיוחד, שנקטעת באמצעה במקבץ פרסומות. ואחר כך באים במאים, לוקחים תערובות של רצח ואימה ורוקחים מהן להיט קולנועי שובר קופות. השיר דנן מנסה לרקוע על המסך הקצנה של ההתנהגות הזו. הנה, ניקח אירוע סופר-טראגי ונעשה ממנו מחזמר. למה לא.
תגובות