מוקדש לת"ש, שביקשה סיפור שהולך עם הרגש עד הסוף, ולא נעצר לקראת הסיום. הנני והלכתי. (ובקשה קטנה מהקוראים – אל נא תגיבו אם לא קראתם עד הסוף) הוא נכנס הביתה, מביא עמו ניחוחות חוץ ועבודה, מניח את התיק על הכיסא במטבח. היא ממהרת לקראתו, מקווה שיאמר לה משהו מלבד ה"שלום" הסתמי היומיומי, "שלום" שאת יכולה לקנות גם במכולת, אצל המוכרת שראתה אותך אולי פעמיים עד היום. אך הוא מסתפק ב"שלום", אדיש ואדנותי. הכנתי משהו במיוחד בשבילך, היא אומרת, ושולפת מתוך ענן של אדי מטבח צלחת מרק מהבילה. אפילו שצריך לעמוד בשביל זה שעתיים ולבשל, היא מוסיפה, כאילו לעצמה. אחר כך נעמדת בין המטבח לפינת האוכל ועוצמת עיניים. היא יכולה לחוש את נוכחותו מתקרבת, עוד רגע זרועותיו ייכרכו סביבה בסוג של הכרת תודה, הכתרת המאמצים הקטנים, פרס לעובד המצטיין. אך זרועותיו מתמהמהות. היא פוקחת, רואה אותו בולע בחיפזון, עיתון על ברכיו, עיניו באות ויוצאות בשערי המניות. והיא מרגישה איך המרק הפנימי שלה שהתבשל בקרביה בשעתיים האחרונות עומד לגלוש, מפרפר מתחת למכסה ונובע מבעד לעיניה. נמלטת לחדר הרחצה, שלא יראה. ***      "גם את המכתב הזה לא אשלח לך, כמו כל אבות-אבותיו שהיו לפניו ואינם, כמו כל צאצאיו שעוד יבואו. "המנורה שעל שולחני מפזרת שלולית קטנה של אור על הדף, ותו לא. החלונות מוגפים היטב, המנורה הראשית בחדר כבויה. בשנים האחרונות גיליתי שאני נוטה יותר ויותר לשבת באפלה, כי בחושך אני לא רואה כמה שאת לא נמצאת איתי. פיתחתי גם חיבה לחדרים קטנים. בצמצום הזה, יש סביבי פחות חלל שאת אינך בו. "ליד השולחן ניצבת מגרסת נייר. קצת מוזר לפתוח בסיפור על מגרסה דווקא, כי אחרי הכל היא מכשיר של סוף, ולא של התחלה. כשנכנסתי לחנות מוצרי החשמל, הצבעתי עליה ושאלתי את המוכר 'כמה?'. חמש מאות חמישים, הוא ענה. לא, הבהרתי את עצמי, כמה היא יכולה לגרוס?. עשרה דפים בדקה, הוא ענה. אנסה להסביר את עצמי, אמרתי לו, התכוונתי לשאול כמה שנים היא יכולה לגרוס. הוא היה מופתע מעט. תראה, הוא אמר, אף פעם לא בדקתי, אבל זו חברה טובה, אני מאמין שהמגרסה תחזיק מעמד שמונה או עשר שנים כמו כלום. אתה לא מבין, ניסיתי שוב, אני רוצה לדעת כמה שנים אפשר להכניס לתוכה ולגרוס. כמה ימים היא מסוגלת להפוך לרצועות נייר דקות. הוא הביט בי, ניסה להבין אם אני צוחק עליו. בקרירות לקח ממני את כרטיס האשראי וסיים את המעמד המביך, ואני צריך למצוא לבד את התשובה, כמה נתחים מחיי אשליך למכונת הפלא הזו. פעם היית מתרפקת על סיפור כזה, מבקשת לדעת כל פרט, מצחקקת שוב ושוב. כמה חבל שלא תשמעי אותו. כי הסיפור הזה עצמו, עם הנייר שעליו הוא כתוב, ייכנס בעוד מספר דקות למגרסה, ויעלם בקרביה הרעבתניים, שיכולים לספר לך סיפורים עד יבלו שפתותייך מלומר די. "שפתותייך. כמה עוד אוכל לחשוק בשפתייך ולחשוק את שפתיי. כמה שנים עוד תמשיכי לסבול את החיים לצד האדם שאינו מפגין כלפייך אהבה. לו יכולתי הייתי קורע אותו לגזרים קטנים. במקום זאת אני קורע את מכתביי. "כמה שנים? אינסוף, מן הסתם. *** והיא איננה אומרת נואש, גם כשהרוח הנושבת ממנו פורעת את מוחה ולבה. לעת ערב הוא יושב על כורסא, גבו אליה. כמו החמנייה שפניה אל השמש, היא חושבת, כמו חמנייה הפוכה, תמיד עם הגב אלי. ואז ניעור בה השד והיא מתקרבת אליו בלאט מאחוריו, לא מניחה לעצמה לנחש מה תהא תגובתו, גוהרת מעליו ומקרבת שפתיה. והוא נעתר. אילו לא עצמה את עיניה, היתה רואה כי עיניו הפקוחות נעוצות במשהו שנמצא מאחורי עורפה. שעון המטוטלת הכבד שקיבלו לנישואיהם מאיזו דודה זקנה, שכבר הלכה לעולמה, אך בניגוד לכל היגיון ספרותי השעון המשיך במרוצתו ולא חדל מפעום יחד עמה. והוא מונה את השניות. עשר, שתים-עשרה, שלוש-עשרה. מקץ חמש-עשרה שניות של היעתרות הוא מנתק עצמו ממנה. מה קרה, היא שואלת. אני צריך לעשות טלפון, אומר ושוקע באופק הפרטי שלו שלה אין כניסה אליו. ***       "ואני יודע שמגיע לך הרבה יותר. וממני היית יכולה לקבל זאת. "אבל כך נגזר עלינו, להיות רחוקים זה מזו, למרות שבקו אווירי, אפשר לומר, אנחנו די קרובים. מדי פעם אני משקיף מהחלון כשאת עוברת ברחוב, ולבי מגיב בסטקטו. אני רוצה לפתוח את התריסים ולזעוק את אהבתי בקול שיפריח את הציפורים מעל לכל העיר המפויחת הזו, אך אינני מעיז. כך בחרת, ואני מכבד את בחירתך. מביט אחרייך ומקווה שלא יקרה לך כלום, אסור שיקרה לך. במעמקים אני מאמין שיום יבוא ואספר לך איך חיכיתי כל השנים הללו. צריך לדחוק את המחשבה הזו, שלא תרעיל אותי בשיגעון. ועם זאת היא שבה וצצה, מרחפת מעל המודעות שלי כשחף שרגליו חורשות תלמים-לרגע במי הים. "אבל אינני יכול שלא לחיות שוב ושוב את התקופה הקצרה ההיא, שבה הכל היה אחרת, עת פרחה אהבתנו. תקופה שבה לא יכולתי להניח את האצבע ולומר מתי בדיוק התעוררתי, מפני שהחלומות והמציאות היו דומים זה לזה באופן מבלבל, ללא קו ברור שיתחום אותם זה מזה. "כבר היה ברור לאן הכל זורם. כבר תכננתי למסור לך מגילת קלף מגולגלת, שעליה אכתוב: '"בשבח והודיה להשי"ת, הנני מתכבד להזמינך לשמחת הכלולות של אני עב"ל את "אבל אז הגיעה השיחה הסתומה ההיא, הפוצעת ההיא, ואחריה שום דבר כבר לא היה כמו קודם לכן. או ליתר דיוק – אחריה שום דבר כבר לא היה.     *** כשהוא חוזר מהגיחה הקצרה למכולת, נושא בזרועו את הלחם-חלב שיתדלקו את תחליף-השגרה שמתנהל בבית הזה, הוא פותח את הדלת חרישית. שלא להותיר רושם או צליל בכניסתו. והיא בחדר, מדברת בטלפון, לא יודעת שהוא שומע אותה, נשימתו עצורה. "לא", היא אומרת למי-שלא-תהיה בצד השני, "כלום לא השתנה, למה נזכרת בזה פתאום. כבר שנים הוא ככה. לפעמים יש לו איזה רגע כזה, ופתאום הכל כמו פעם, אבל זה בא והולך. אם אני אוהבת אותו? אני לא השתניתי בכלל. מחכה שפתאום תיפתח הקליפה ומתוכה הוא ייצא כמו שהכרתי אותו. את יודעת שככה אני. זוכרת איך פעם הגעתי לתחנה אחרי שהאוטובוס האחרון יצא, ופשוט ישבתי וחיכיתי עד לפנות בוקר, כשהגיע האוטובוס הבא? כזו אני". הוא חש כאב בכף ידו ויודע בדיוק מדוע. בלאט הוא מסתובב אל דלת הכניסה, סוגר אותה בחצי-טריקה וגם מכחכח בגרונו, ליתר ביטחון. "אני חייבת לסיים", היא יורה אל השפופרת. ***     "אחרי שאמרת לי מה שאמרת, הסתגרתי במיטתי, מסרב להכיר בקיומם של זוטות כמו ימים או לילות, נוהם את נשמתי הפצועה אל תוך הכר. אך גם כשעצמתי את עיני הופיעו להן, מתוך החושך שבצד הפנימי של אשמורותיי, פנייך המבשרות את סופי. "עיצומו של חורף היה זה, חורף בוטח בעצמו ונחוש, לא כמו החורפים ההססניים שאנו רגילים בהם. בחוץ התחשרה לה סופה ובפנים התחשרתי לנפשי. חלמתי איך הסערה פולחת את העיר ומנתצת אותה, לא משאירה דבר, ואני רץ בין ההריסות, שומע את קולך גם כשאת לא צועקת כי מכשיר הניווט הפנימי שבי קולט תמיד את האותות שלך, שולף אותך מבין גושי הבטון ואז אין לך בלתי ויש לך רק אותי. התחלתי להאמין שכאשר אפתח את החלון אראה רק עיי חורבות. אך בפינה אחרת של מוחי ידעתי שרק לבי הוא שהיה לעיים. "שתי נקישות, קרועות זו מזו, והדלת נפתחה. את. הנה אתה, אמרת, כאילו הפכת את היבשת כולה כדי למצוא אותי. וכשראית שאני לא מגיב, עשית מה שתמיד ידעת לעשות, לפנות לאזור הלא רציונלי שבי. הבאתי משהו בשבילך, חייכת, והטחת בי חופן ברד שאספת בחוץ, צוחקת לי במשובה. הסתכלתי בך ובקרח שנטף על כולי, וידעתי את התשובה. "חודשיים לאחר מכן חגגנו את חתונתנו.   *** היא יושבת על הספה ומפזמת מבלי משים את השיר שהיה פעם "השיר שלהם". הוא מביט בה מהמטבח ומחייך לעצמו, משועשע. להפתעתה הוא מתיישב לצדה ושפתיו חוצבות מהאוויר את המילים שפעם אמרו להם כל כך הרבה, והיום הן שותקות, נכלמות, נרעשות. היא מביטה בעיניו ---- ולפתע הנוף סביבה משתנה, והיא מוצאת עצמה בערבות קרח חשוכות, ומבינה שהיא נכנסה, פשוט כך, אל השממה הארקטית הקפואה שבתוך עיניו. על פסגה רחוקה נדמה לה שהיא רואה הבזק של מדורה, אולי לא יותר מרמץ, אולי רק זיכרון של גחלים שעממו, ומקץ שנייה ההבהוב, אם היה שם פעם, כבה ---- והיא שוב על הספה לצדו, המומה, נזכרת שפעם יכלה לעשות את הקסם הזה בכל עת שעלה הרצון מלפניה, נזכרת בכל השעות שבילתה בצל העצים העבותים שצמחו בעיניו הירוקות של אחיה, בשיט הרוגע על פני ים התכלת שבתוך עיני אמה, ונזכרת גם, או נכון יותר לומר נחבטת, בפעם האחרונה שקסמה לעצמה את התעלול הזה, כשהיתה בת עשר והביטה אל תוך אישוניו של אביה המוטל מת במיטתו, וכמעט מתה יחד איתו, ומאז עקרה מזיכרונה את היכולת הזו. ועכשיו היא רוצה לספר לאיש שלה על כך, ויודעת שפעם היה מבין, היה מתכשף בקורי הסיפור הזה, וגם יודעת שאם תספר כעת – הוא רק ישלח חצי-חיוך מבטל ומלגלג. אבל השניות האלה, הו השניות האלה שישב לצדה ורץ יחד איתה על פני סולם התווים של שיר נעוריהם, הן והניצוץ שראתה בגיחה הקצרה שלה אל האנטרקטיקה שבין עפעפיו, הלוא המה מחזיקים אותה, מונעים ממנה לקום ולזרוק הכל, מפרנסים את חלומותיה עליו במשך כמה שבועות לפחות. ***      "הניסיונות להתחמק לא יעזרו לי. כדי שהמכתב הזה יושלם ואוכל להשליך אותו אל טורפת-הנייר שאני מטפח בצד שולחני, אני חייב לחזור לשיחה ששינתה את מהלך חיינו. "חשבתי שאזכור את כל הפרטים מאותו מעמד נורא הוד ואומלל, שכמעט הביא אותי לטרוף את נפשי בכפי, אך בחלוף הזמן הם נעשו שקופים ונמוגו. נשארה רק התחושה של נעיצת ציפורני אצבעותיי בכף ידי בכוח אילם. הנה, עד עכשיו נותרו בה סהרונים לבנים, שנצבעים באדום חיוור בכל פעם שאני קורע ממך את מבטי. "זה לא ילך בינינו, אמרת באותו יום מר, נמהר. למה? כי אתה שלי. ברור שאני שלך. בפנקסי הרישום שבשמיים רשומים על שמך חיי ומותי. אבל זו בדיוק הבעיה. ברגע שהבנתי שאתה שלי, איבדתי את התשוקה לכבוש אותך. "ובאיחור מה הבנתי שכל שאני זקוק לו כדי לשמר את אהבתך אלי הוא להסתיר ממך שאני שלך. וכך אני מנווט מאז את ספינת הלווייתנים של חיינו בין קרחונים, מתנכר לך, רעייתי. אומרים שהשקעה מביאה אהבה. גיליתי שגם המאמץ נושך השפתיים להסתיר אהבה, גם הוא דינו כהשקעה, שמלבה את האש מיום ליום. במסתרים אני אורג לך שטיחים של ערגה. "עם הזמן למדתי כמה קיטור מותר לשחרר, כך שאני לא אתבקע מבפנים, כך שאת תרשי לעצמך להיאחז בתקווה שלא אבדתי ממך לנצח. חמש-עשרה שניות. יותר מזה, ואת עלולה שלא לרצות בי, כי כזו את, חושקת דווקא בכוכבים ולא מסתפקת בירח. וכל עצמותי משתנקות כשאני מהרהר באומללות שהמטתי על חייך וחיי, ומאידך שנינו גומאים את ימינו לצד בן זוג שאנחנו אוהבים אותו והוא אוהב אותנו, ומי יכול לבקש יותר מזה. "הנה הגעתי לקו הסיום. בעוד דקה המכתב הזה יושמד, ומילותיו ירחפו בחלל החדר ויתיישבו מחר על דף נייר חדש, בגלגול סיזיפי רצוץ ואינסופי. בעוד שתי דקות אקום, במפתח אחד אפתח את הדלת ובמפתח שני אנעל את פני, אצא אל הסלון, ואת מן הסתם תשאלי: 'מה אתה...     *** ...עושה בחדר העבודה שלך כל הזמן?" הוא משלח בה מבט קפוא. "לא הכל את צריכה לדעת".