[ליצירה]
לא...
חולק אני עליך, מילון. אמנם היצירה כשלעצמה- אין היא צופנת בחובה מסר עמוק או משהו... אך המשפטים הללו, שלכאורה לא אומרים שומדבר, היו 'תקועים' בראשי במשך שבועות שלמים, לא יודע למה! הפסיכואנליזה מבית מדרשו של מרן הרב פרויד זצ"ל (אל תתנפלו עליי, זו בדיחה), גילתה לנו שהרבה מאוד מסתתר מאחורי תת-הכרתו של האדם (אפילו 'פליטות-פה' למיניהן- צופנות בחובן משמעויות רבות לגבייאורח-חייו של האדם הספציפי, מה שעבר עליו, וכו'). ואני חושב שבכיוון זה הולכת גם הפרשנות הפואטית בדורותינו האחרונים. אז למרות שאינך מכיר אותי, מילון (ואולי, טוב שכך)- ממש לא איכפת לי שתמסור לי את הניתוח שלך (אפשר ניתוח פסיכולוגי, אם יש לך את הכלים לעשות זאת) ליצירה. באותו מעמד רוצה אני להגיב לדברי מויש, שכתגובה על תגובתי ליצירתו, "את המאור הגדול, ב"- אמר שמרגע שהיצירה משתחררת לאוויר-העולם, היא פתוחה לפרשנויות אין-קץ. זה בהחלט נכון, אני האחרון שאחלוק על-כך. ובכל-זאת! תמיד טוב להכיר את האדם העומד מאחורי היצירה, על-מנת "לקלוע למטרה", דהיינו, לנסות לפרש את היצירה ע"פ האופי, וחוויות-החיים השונות, הקשורות לכותב היצירה עצמו. יכול אני להעיד לכם, שבמחקרים רבים הנכתבים על ביאליק ועל יצירתו (במקרה בחרתי את ביאליק, כיוון שהוא, אולי, המשורר העיברי המפורסם ביותר), החוקרים ממש נוברים בתולדות-חייו של ביאליק, ע"מ להבין טוב יותר את יצירתו. זהו, זה מה שהיה לי לומר עד-כה, שבוע-טוב לכולם, הראל.
[ליצירה]
ושוב, תגובה קצרה (לוויכוח דלעיל)
מסכים אני בכל ליבי עם החתלתול ואורי: איכותה של היצירה מ-מ-ש אינה נמדדת במאמץ הנדרש כדי להבינה! וכעת לילד: ממש אין אני מסכים איתך שתגובה שטחית ליצירה מסויימת- מעידה על הבנה שטחית. לרוב היא מעידה על-כך שכותב התגובה לא השתדל מספיק לנסח את דעתו אלא כתב באופן ספונטאני וראשוני לחלוטין את אשר על ליבו! בקשר לסיפא של דבריך- בהחלט עדיף שכל יצירה ספרותית (ובמיוחד- שירה) תצפון בחובה גם רבדים סמויים מן העין, מלבד הרובד הגלוי לעין כל. זה מה שהופך סתם יצירה- ליצירה גדולה. אך גם אם כותב מסויים כותב את אשר על ליבו מבלי לצפון מסר נוסף בתוך היצירה- גם אז היצירה יכולה להיחשב כטובה. אם היא זורמת, אם מרגישים כנות ביצירה, אם המילים והתכנים אינם שטחיים יתר על המידה- גם אז היצירה טובה. ממני, השטחי מאוד (לפעמים), הראל.
[ליצירה]
לא...
חולק אני עליך, מילון. אמנם היצירה כשלעצמה- אין היא צופנת בחובה מסר עמוק או משהו... אך המשפטים הללו, שלכאורה לא אומרים שומדבר, היו 'תקועים' בראשי במשך שבועות שלמים, לא יודע למה! הפסיכואנליזה מבית מדרשו של מרן הרב פרויד זצ"ל (אל תתנפלו עליי, זו בדיחה), גילתה לנו שהרבה מאוד מסתתר מאחורי תת-הכרתו של האדם (אפילו 'פליטות-פה' למיניהן- צופנות בחובן משמעויות רבות לגבייאורח-חייו של האדם הספציפי, מה שעבר עליו, וכו'). ואני חושב שבכיוון זה הולכת גם הפרשנות הפואטית בדורותינו האחרונים. אז למרות שאינך מכיר אותי, מילון (ואולי, טוב שכך)- ממש לא איכפת לי שתמסור לי את הניתוח שלך (אפשר ניתוח פסיכולוגי, אם יש לך את הכלים לעשות זאת) ליצירה. באותו מעמד רוצה אני להגיב לדברי מויש, שכתגובה על תגובתי ליצירתו, "את המאור הגדול, ב"- אמר שמרגע שהיצירה משתחררת לאוויר-העולם, היא פתוחה לפרשנויות אין-קץ. זה בהחלט נכון, אני האחרון שאחלוק על-כך. ובכל-זאת! תמיד טוב להכיר את האדם העומד מאחורי היצירה, על-מנת "לקלוע למטרה", דהיינו, לנסות לפרש את היצירה ע"פ האופי, וחוויות-החיים השונות, הקשורות לכותב היצירה עצמו. יכול אני להעיד לכם, שבמחקרים רבים הנכתבים על ביאליק ועל יצירתו (במקרה בחרתי את ביאליק, כיוון שהוא, אולי, המשורר העיברי המפורסם ביותר), החוקרים ממש נוברים בתולדות-חייו של ביאליק, ע"מ להבין טוב יותר את יצירתו. זהו, זה מה שהיה לי לומר עד-כה, שבוע-טוב לכולם, הראל.
[ליצירה]
משום-מה
כשקראתי שיר זה, הדמות הראשונה שעלתה לי לראש היא "וושתי", מהמגילה. אולי בגלל "שתייה כיד המלך". אבל גם אם זו לא וושתי, השיר חמוד. אהבתי, החזן.
[ליצירה]
זה גם נכון אבל-
זה לא רק זה. קודם-כל צריך שיהיו רגשות; רגשות של צדק. יש לצערינו אנשים שיש להם מחסור ברגשות כאלה. רק אח"כ- כשיש לך מטען סביר של רגשות-צדק וערכים, רק אז- מתחיל המשחק האמיתי. רק אז- שואל אתה את עצמך: מה עדיף? מה יותר מוסרי ומה ערכי יותר ודוחה את השאר. נו אתה רואה? ע"י משפט אחד גרמת לי לכתוב את כל זה...
[ליצירה]
"בינגו", כמו שאומרים!
ה'התרוצצות' הזו, רצוא ושוב, בין דורו של פרעה לבין דורנו אנו, כשבסיום- האמירה החד-משמעית שדורנו הוא "תינוק שנישבה" בכל מה שקשור לעברו ולזכרון ההסטורי אותו הוא אמור לנצור וממנו הוא אמור ללמוד- כל אלה הופכים את השיר לשיר אלמוות (לפחות בעיניי). אהבתי מאוד, הראל.
[ליצירה]
רגע, רן
אבל יש יופי בכל שפה! יש את חידודי-הלשון שלה, יש את ההלצות שלה, זה עולם ומלואו. היהודים במזרח אירופה למשל, לא רק סבלו ביידיש, אלא גם צחקו ביידיש! האמן-לי, עברית היא שפתי הראשונה במעלה, אך היידיש- היא הסטנד-אפיסטית שלי! או אם תרצה- אומר לך כך: העברית היא אשתי, אך היידיש- היא הפילגש שלי...(ושכל הפמיניסטיות כאן לא ייעלבו, בבקשה...)