[ליצירה]
בס"ד
מהמם ומשתיק. החוט הדק העובר בין "מעין עולם הבא" ובין חורבן עשן ועפר כל כך עדין, מכיל בתוכו את תמצית חיינו, כאב ועונג, חורבן ופאר.
היטבת לבטא תמצית זו
תודה
[ליצירה]
רק אחרי קריאה שלישית התחברתי, אבל אם קראתי שלוש פעמים זה אומר שעניינת, ואחרי שלוש פעמים גם הבנתי שאני מחובר לשיר ואפילו אוהב את העוצמות שלו.....
[ליצירה]
ואאאווו.
כבר הרבה זמן לא קראתי כזה קטע מתוק וקסום גם יחד. ממש אהבתי את ריבוי הדימויים למרות שהקטע של אם בת היה היחיד שלא הסתדר לי. חוצמזה, ממש אהבתי וזה גם חמוד לקרוא מעין תאור מצב של סיטואציה שקוראת גם לך...
[ליצירה]
אוי, כל כך יפה! כיף כ"כ לקרוא.
הצלחת לצמצם חוויה כ"כ גדולה למילים, ועדיין מרגישים את אותה עוצמה.. עוצמה מוכרת.
ומה שיותר מדהים, שזה מראה לי עד כמה הגבול דק. בין טוב לרע. וגם עד כמה הוא גדול. תודה לך
כיפה
[ליצירה]
ראיתי פעם מאמר שבו נכתב שפרושה של המילה דמעה הוא חיטה - כמו שכתוב שערימת חיטים שתרומה שהתערבבה בה בחולין נקראת מדומעת.
(ועוד ראיות נוספות) ועל פי הפרוש הזה פרוש הפס' הוא דו משמעי ואף מחדד את סיפורך.
[ליצירה]
באמת??
נו, ודאי לא הבנתי, אני בכל אופן לא הייתי מחכה אלא מיישבת אותה בדעתי, בתוכיותי :)
מה פתאום לחכות, זה סתם מכניס לציפיה, ובסוף מה? (אפילו כרית אין לציפיה:) באסה, אז יאללה קומי עורי, תכף בא אורך...
והלילה הזה רווי כוכבים
משמיים אלייך קורצים
אהבה, כּנרת
[ליצירה]
חזק!
ממש מבטא היטב את כנסת ישראל, סיפור חדש-ישן. נורא, נורא אהבתי... עוצמתי וכן... ממש כל הכבוד שלקחת את הנושא הזה שהוא במובן מסוים שורש תפקידנו ומהותנו בדור וגוללת אותו למסכת אחת, בשפה שמדברת לכל לב יהודי... יישר כח גדול!
[ליצירה]
התחברתי מאד.
לא כל כך לחלק הראשון, בעיקר לחלק השני מ"עכשיו אני כבר גדולה". וממש אהבתי את "מעניין הקטע הזה, שככל שגדלים היכולת להביע רגש קטנה.זה כאילו ששטח הפנים של הלב הולך וקטן והרגש לא יכול לפעפע מקרבנו, רק בשקט , רק בחושך לובש צורה של פרח, של מילים או של דמעה"..
הרהרתי בזה הרבה ונתת לזה את המלים הנכונות. תודה.
[ליצירה]
זה סגנון החשיבה שלי
בלבד או שכולם פה בקריאה ראשונית הבינו את זה "צולל ועיני מאדימות" כסוג של טריפ עם פלאשבקים מהעבר???...
אם כי בתור שיר געגוע זה יותר עדין אבל ה'צולל' הזה מתקשר אצלי לקטעים פסיכודליים.
נו, שוין...
[ליצירה]
בוצר טוב!
השיר אמנם נכתב כאשר גלשתי בצורה לפני הקפה של הבוקר, ותהיתי בלבי למה על 80 אחוז מהשירים של היוצרים פה, שוררת אוירת לאות ועצבות.
(אולי בגלל שהמוזות נוחתות במלואן דווקא מתוך תחושת הצער. או שמא להפך- דווקא המרחבים של האמן גורמים לו ליפול לתחושת קטנות וחוסר אונים?)
העיקר שמוסר ההשכל ברור... :)