פסק הדין ניתן בשניה שאמא שלה נכנסה לחדר ומבעד לערימות הטישואים ראתה את בתה הבכורה סתורת שיער ובעיניה המבט האומלל ביותר שיצור חי יכול להנפיק. "זהו זה" אמרה והסיטה את הוילון מה שהוליד מיצמוצי עיניים ששיוו לבחורה במיטה מראה מעורר רחמים אף יותר "היום את הולכת לד"ר שוסטר! שיטות הריפוי העצמי או השד יודע מה זה, עוזרות כמו כוסות רוח למת". "אבל אמא..." ענתה, כשמידי פעם שיעול אימתני מלווה את דבריה "אני בדרך להבריא. באמת! עוד יומיים ואני כמו חדשה. תסמכי עלי..." "כבר ארבעה ימים אני שומעת את זה ממך ובינתיים מפלס הטישואים בחדר יכול לגרום לכנרת להוריק מקנאה... אין ויכוח! היום את הולכת למרפאה! קבעתי לך תור לעוד שעה בדיוק --- אמרתי 'אין ויכוח'! אני לא מאמינה שאני עוד צריכה לשכנע בחורה בגילך לדאוג לבריאות שלה" מעיין משכה בכתפיה. נו, בלאו הכי היא צריכה להמציא אישורים רפואיים למשרד, לא יזיק לבדוק באותה הזדמנות מה תגיד ד"ר שוסטר, באת כוחה של הרפואה הקונבנציונאלית. הדרך למרפאה לוותה בשיעולים רמים מצדה או לחלופין צפירות הנהגים הזועמים נוכח נהיגתה הלוליינית. כשחנתה הודתה לאל שמדובר בנסיעה של חמש דקות, ופנתה לעבר שער המרפאה. ריח חריף של ליזול או חומר כוהלי אחר קידם את פניה והגביר את מתקפת השיעולים. היא גררה את עצמה במעלה המדרגות לעבר חדר 16. בחדר ההמתנה ישבו כבר הסבתות והסבים שהיא מכירה מהביקורים הקודמים והלא תכופים שלה שם. היא הנהנה בחיוך לגברת קאהן שבדיוק סיפרה לאדון רוזן על הלילה הנוראי שעבר עליה. מעיין הייתה מסוגלת להשבע שהיא שמעה את הסיפור הזה עשרות פעמים בוריאציות שונות. בספסל ליד ראתה בחור צעיר משוחח עם גברת כליפה בהתלהבות ולידו עלם שמצבו הכללי נראה עגום ביותר. הוא דיבר בשקט לתוך הטלפון הנייד שלו בקול יבבני והיא ניחשה בחיוך שבטח גם אותו גררו לפה בניגוד לרצונו. מעיין התיישבה בפינה מרוחקת במידת האפשר, מביטה בכל הפוסטרים והתמונות שהמליצו על טיפולים נאותים שיספקו, איך לא, רופאי מערכת הבריאות המשופרת. היא עצמה את עיניה והשעינה את ראשה לאחור. ברקע רחשו קולות האנשים שאיכלסו את חדר ההמתנה והתערבבו עם קולות הכרוז של הלובי והמולת הרחוב. ראשה הסתחרר יותר ויותר והיא החלה לנסות להרגיע את עצמה בתוך הבלאגן הווקאלי מסביב. "את רוצה אולי כוס מים או משהו?" היא פקחה עיניה. "מה?" "את נראית לא טוב... ואני יודע שזה לא ליין הפתיחה הכי מוצלח לומר לבחורה צעירה כמוך..." חייכה. "לא לא אני בסדר. רק קצת... סחרחורת..." "מרענן לראות כאן מישהי צעירה" אמר והתכופף אליה "אנחנו כאן כבר שעה ואני כבר בקיא בסוגי התרופות הכרוניות של כל יושבי הלובי הישישים" הוסיף בלחש והצביע על הבחור השני. "מה הסיפור שלו?" שאלה בעניין "אמממ... את יודעת מה זה. גברים... הצטננות קלה והוא חושב שהוא נוטה למות. אז כשותף נאמן לדירה וללימודים אני מגלה איכפתיות ומלווה אותו למרפאה. באנו לקחת את תוצאות הבדיקות מלפני יומיים. נכון שאני איש טוב? כמובן שזה בלי קשר לעובדה שלאחרונה הוא מדבר על הצוואה שיכתוב ..." קרץ. היא גיחכה בקול. מה שהביא בעקבותיו גל רציני של שיעולים. "וואו! נראה חמור ביותר, גברת צעירה" אמר והמשיך במבטא ייקי "היית צריכה לבוא פה כבר מזמן ולא לחכות שמצב יהיה כזה לא טוף". היא חייכה בשנית, מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק משתעל. מכיוון הבחור השני נשמעו אנקות כאב. "אוי, הוא באמת מסכן. לילה שלם של הקאות ושיעולים עבר עלינו. הוא לא כל כך רצה לבוא למרפאה" "ספר לי על זה. שונאת ללכת לקופת חולים. אמא שלי נאבקה בי כדי שאגיע גם היום. די פאתטי, בהתחשב בגילי המופלג..." "הגזמת! ישישה בגילך צריכה לבוא למרפאה בשמחה ודיצה. אחלה מקום התוועדות חברתית! תראי את גברת קהאן- והיא עוד נראית בריאה יותר ממני!" קרץ. "את מכירה את הבדיחה על שני ישישים שנפגשים במרפאה ואחד אומר לשני: "גרישה, למה לא באת אתמול לקופת חולים?" עונה לו גרישה "יאשק, לא יכולתי- הייתי חולה..." הבדיחה לא הצחיקה אותה כמו המאמץ שלו לחקות מבטאים ולהביאה לידי חיוך. 'דווקא נחמד מצדו' חשבה וגל נוסף של שיעולים הציף אותה. היא ביקשה את סליחתו והלכה לכיוון השירותים לחדש את מלאי הטישואים שלה. בדרך מצאה את עצמה מנסה לשוות לפניה מראה אטרקטיבי יותר מול הראי. דווקא היום, כשהיא נראית כמו פאנצ'ר הייתה צריכה לפגוש בחור חמוד כזה. היא נשכה את שפתיה החיוורות בתקווה שהאדמומיות שפשתה בהן תחזיק מעמד למשך הדקות הקרובות. כששבה לחדר ההמתנה הוא וחברו כבר לא היו שם. על הכיסא שלה היה פתק: " רפואה שלימה גברת שיעולי. תשתי מרק עוף בשביל הגוף ותחייכי הרבה מהחיוכים שלך- בשביל הנפש... ד"ר דותן". לבה התכווץ קצת כשקיפלה את הפתק לתוך ארנקה. בזמן שחלף עד שד"ר שוסטר הזמינה אותה להכנס, הירהרה במאורעות הדקות במחיצתו. לבית הוריה הגיעה מקץ שעה, מחוררת מדקירות מחטים ועמוסת תרופות. "אני רואה שד"ר שוסטר נתנה לך טיפול בשביל כל התקופה שלא הגעת אליה" סנט בה אביה. "ולא די בכך" הוסיפה בציניות בלתי מוסווית "יש לי הכבוד לפגוש אותה בעוד יומיים בשביל לקחת את תוצאות הבדיקות. אין מה לומר, 'רופאה יסודית'. אכן רואים שינויים מבורכים במערכת הבריאות. ועכשיו---" אמרה ונטלה חבילת טישו חדשה "תנו לישון בשקט". השפעת, כמו כל מחלה לקראת ריפויה, החריפה ביומיים הבאים. טמפרטורת החום של מעיין נסקה והיא בעיקר ישנה רוב שעות היום. מקץ שלושה ימים חל שיפור ניכר והיא כמעט הבריאה. "מה עם הבדיקות שלך?" שאלה אמה עת אכלו יחד את ארוחת הבוקר ("איזה תיאבון יש לך, בלי עין רעה... רואים שאת מחלימה") "אויש, עזבי את הבדיקות. אני מבריאה- מה יש עוד לבדוק? כולה שפעת, מה הטראסק הגדול?" "מעייני, הרבה זמן לא ביקרת אצל רופא ראוי לשמו, כדאי שתראי מה קורה עם הבדיקות הכלליות שד"ר שוסטר ערכה לך. ודי עם הויכוחים האלה! את הולכת וזהו". ידעה שכמו תמיד, כשזה מגיע לעניינים בריאותיים- דבר לא יעזור לה במאבקים עם אמה. היא החלה להתארגן ליציאה לכיוון קופת החולים ובלי משים טיפחה את עצמה קצת יותר הפעם. היא הייתה מופתעת לגלות שליד חדר מספר 16 ניצב מחוייך ומבוייש כשידיו בכיסיו והוא נשען בגבו אל הקיר, לא אחר מאשר 'ד"ר' דותן. הוא חייך אליה ומיד אמר: "גרישה? אתמול חכיתי לך, למה לא באת לקופת חולים?" "אוח, יאשק, מצטער... הייתי חולה" ענתה בזריזות ושניהם פרצו בצחוק בריא.