יליד רוסיה הסובייטית, בישראל מגיל 6, כותב מגיל 8. נשוי ואב לשלושה, פסיכולוג בהתמחות קלינית. כמו בעבר כך גם בהווה מפרסם לעתים יצירות ברשת, עם חלום להגיע באחד הימים לדרגת הנייר.
[ליצירה]
דויד המלך ורבי עקיבא שניהם לא היו במקור מזרע ישראל. דויד סבתא רבתא שלו הייתה רות המואביה, וגם רבי עקיבא, סבו לא היה יהודי.ועל אגריפס (השני?) אמרו בני ישראל: "אחינו אתה, אחינו אתה".
והקדוש ברוך הוא אולי נתן ליהודים תורה ומצוות והם קוברים איפה שמצווה עליהם, אך ברקיע נשמות הגיבורים שלנו כאבני יקר מתנצנצות על כס הכבוד ושם אין גדר.
[ליצירה]
מוסכם. כל זה אכן טוב ויפה, והיעדר הגדרות ברקיע הוא דבר נפלא, אך טענתי היא על חיינו הארציים כאן.
ללא ספק, היהודים קוברים היכן שמצווה עליהם בהתאם לצווי דת משה, שקיבלה משה בצורה זו או אחרת (והויכוח בין הפרשנים עדיין ניטש האם "זו" או "אחרת") מהקדוש ברוך הוא, אך אנו שוכחים את בני זרע ישראל שאינם שייכים לדת משה ואת הגרים, כשהאחרונים אמנם לא מוגדרים כך על-פי ההלכה המקובלת היום, אך במקור היו נחשבים לגרים (ע"ע רות המואבייה שהזכרת), שהרי גֵרים הם בתוך עם ישראל וחולקים אטת חוויותיו עימו - מה שהיה התנאי המקורי להיותו של אדם גר.
אבל הנה, באה לה הבירוקרטיה של היהדות הממוסדת, אשר מניעיה הם פוליטיים-כספיים עם קומץ רוחניות ורגש דתי שבטלים כנראה לא בשישים כי אם בשש מאות, וקובעת כי אנשים שמקורם בזרע ישראל, ושנופלים למען עם ישראל היושב לו בארץ ישראל (מה שלא עושים חלקים נכבדים מאלה שנכללים גם בדת משה בנוסף לעניין הביולוגי) אינם ראויים לבוא בתוך קהל ישראל במותם, ולהיקבר בקבר ישראל.
הרי בקצב הזה חלק נכבד מרבותינו שנתגיירו בדרך זו או אחרת לפני מאות ואלפי שנים היו נקברים גם הם מחוץ לגדר לו חיו ומתו היום...
[ליצירה]
אני משער שזה הצטברות התגובות לכמה וכמה מצבים בחיים שנצפו על-ידי מהצד. שלב שלי בחיים? לא יודע, אולי... זאת אומרת - לעבור שלב עברתי, אבל השיר נכתב הרבה לפני. מה הניע את מה? לה' פתרונים.
[ליצירה]
התפעמתי. בכל דור קם אלטרמן חדש ומתעד את העם שנלחם על חייו ולא נכחד, אבל משלם בדמי בניו.
[ליצירה]
[ליצירה]
שיר מעולה ומרשים. אהבתי עד מאוד את השיר הן מבחינה צורנית והן מבחינת תוכנו, אך עם כל נפלאותיו של משקליו וחרוזיו של השיר, אתמקד ברשותכם בתוכנו החשוב. סוגיית ההקרבה עומדת במוקד השיר. כבר דיברתי בעבר על סוגייה חשובה זו מנקודת ראותו של הפרט: ההקרבה הפנימית היא תנאי להתקדמות של הפרט בכל המישורים, וההקרבה החיצונית מבטאת את האנושיות של הפרט ברמה העליונה שלה. שיר מעולה זה עוסק בנושא ההקרבה החיצונית הן מנק' ראותו של הפרט והן מנק' ראותו של הציבור אליו שייך הפרט. הוא מבקש ללמדנו כי הקורבנות שנתבעו מאיתנו אינם קורבנות שווא. קורבנות קודש אלו הוקרבו בשם מלחמת הטוב ברוע ("כי הרע - נהפך הוא לפסולת), ולטובת המשך קיומו של העם ("במקום בו נקטע - העם לא נקטע").
ואכן, במישור הלאומי אנו חייבים להכיר בחשיבותה העליונה של ההקרבה האישית. כחברה מערבית בעיקרה והטרוגנית מבחינות רבות (מוצא, שפה, דת, דרגת דתיות, מעמד כלכלי ועוד), שבו הפרט מועצם ומוגדר יותר ויותר כיישות בעל זכויות (ופחות בעלת חובות), אנו ניצבים אל מול אתגר ערכי גדול, כאשר מולנו ניצבת חברה מזרחית בעיקרה, הומוגנית מבחינות רבות (מוצא, שפה, דת, דרגת דתיות ועוד) ובעיקר קולקטיבסטית בתפיסתה העצמית.
האינדיבידואליזם של החברה המערבית מתנגד להקרבה. עבורו אין שום מטרה קולקטיבית שמולה נדחים זכויותיו של הפרט, ובראש ובראשונה זכותו לחיים. הקולקטיביזם של החברה המזרחית מוסלמית מקדש את ההקרבה. עבורו חשיבותו של הפרט היא משנית אל מול מטרות העל הקולקטיביות.
אין כל ספק כי אם חפצים חיים אנחנו כחברה וכמדינה יהודית, עלינו ללמוד (מחדש) להקריב, עם כל הכאב הכרוך בכך ברמה האישית. ההקרבה איננה רעיון זר לעם היהודי ולישראלים. זכורים לנו היהודים הרבים שנפלו על קידוש השם בתקופת ימי הביניים, הגיבורים שלחמו במלחמות ישראל בתקופת המקרא, ובראשם שמשון הגיבור שהקריב עצמו מול הפלשתים, הלוחמים שנלחמו בנאצים במסגרות השונות, לוחמי המחתרות והרוגי המלכות, אנשי כוחות הבטחון והמודיעין ובראשם אלי כהן ז"ל, האיש שלנו בדמשק, ולוחמי צה"ל וכוחות הבטחון בכל שנות קיומה של המדינה. התמערבותה של החברה הישראלית עמעמה במידה לא מבוטלת את חשיבותה של ההקרבה והצורך החיוני שלנו בה כחברה חפצת חיים. נדרש אפוא שינוי. כל אבידה היא קשה וכואבת, אבל יש להכיר בכך כי המטרה ראוייה. יש להחזיר להקרבה את מעמדה הראוי בעם ובמדינה.
[ליצירה]
אדיק,
מצד אחד נראה כאילו אתה מנסה לשמור על משקל, מבנה וחריזה, מצד שני יש לי בריחות פה ושם.
עניין נוסף, אתה מנסה להעביר איזה שהוא מסר בתוך התיאור הטבעי, אבל נראה שהלכת קצת לאיבוד בתוך התיאור הטבעי.
ודבר אחרון למה אתה מתמש במטבע של ידעתי ידע, ולא ידע ידעתי שמצלצל יותר טוב באוזן?
א.י.ל
[ליצירה]
מוסכם. כל זה אכן טוב ויפה, והיעדר הגדרות ברקיע הוא דבר נפלא, אך טענתי היא על חיינו הארציים כאן.
ללא ספק, היהודים קוברים היכן שמצווה עליהם בהתאם לצווי דת משה, שקיבלה משה בצורה זו או אחרת (והויכוח בין הפרשנים עדיין ניטש האם "זו" או "אחרת") מהקדוש ברוך הוא, אך אנו שוכחים את בני זרע ישראל שאינם שייכים לדת משה ואת הגרים, כשהאחרונים אמנם לא מוגדרים כך על-פי ההלכה המקובלת היום, אך במקור היו נחשבים לגרים (ע"ע רות המואבייה שהזכרת), שהרי גֵרים הם בתוך עם ישראל וחולקים אטת חוויותיו עימו - מה שהיה התנאי המקורי להיותו של אדם גר.
אבל הנה, באה לה הבירוקרטיה של היהדות הממוסדת, אשר מניעיה הם פוליטיים-כספיים עם קומץ רוחניות ורגש דתי שבטלים כנראה לא בשישים כי אם בשש מאות, וקובעת כי אנשים שמקורם בזרע ישראל, ושנופלים למען עם ישראל היושב לו בארץ ישראל (מה שלא עושים חלקים נכבדים מאלה שנכללים גם בדת משה בנוסף לעניין הביולוגי) אינם ראויים לבוא בתוך קהל ישראל במותם, ולהיקבר בקבר ישראל.
הרי בקצב הזה חלק נכבד מרבותינו שנתגיירו בדרך זו או אחרת לפני מאות ואלפי שנים היו נקברים גם הם מחוץ לגדר לו חיו ומתו היום...
[ליצירה]
שמע... חייב לציין שהתקדמת המון מאז הפעם האחרונה שקראתי את שיריך. חייכתי תוך כדי קריאה. השיר זרם והכניס אותי למעין אווירה אחרת. זה לא מובן מאליו אצלי...
מספר הערות:
- החזרה על "כבר" בשתי השורות הראשונות קצת מציקה מבחינה צלילית.
- "אי שם נדלק הנר בתוך האופל
נוצץ מתוך חלון של הזדמנות,
של עוד סיפור שלא נזכה לשמוע.
אולי רק להציץ קצת מרחוק." - בכוונה ללא חריזה?
[ליצירה]
מצד אחד - בצדק. מבין לגמרי את השאיפה להיבנות בזכות עצמך.
מצד שני - למה לא? אם יצאה לך השראה מתוך המקרה ההוא, הרי שהתוצאה היא עדיין כל כולה שלך. ככה כתבו הגדולים ביותר, על סמך דברים שהשפיעו עליהם, אפילו אם זה יצירות של אחרים.
ומצד שלישי - אני שוב מבין. להיות מקוטלגת כ"מגיבה מצויינת לשערוריות בנושא יונה וולך" עשוי להיות לא נוח.
בכל מקרה, דעתי היא שהשראה זה השראה, והתוצאה שלך משכנעת. ואני אומר את זה כאחד שלא בדיוק מעכל שירה מודרנית (דהיינו בלי משקל, חריזה ושאר מאפיינים שנתפסים היום מיושנים - אבל מה לעשות, אני רוסי :) )