מה לא נכתב על ירושלים? אילו פזמונים, תמונות,מאמרים, יצירות תיאטרליות, כלי לחימה, פרוייקטים לקידום הנוער/השלום/חתוליהאשפתות/אמנות זמננו/ההשכלה/אי-ההשכלה, פיתוחים פיזיקליים וסתם שלטי פרסומת ורודים עם אותיות קידוש לבנה המודיעים על כנס-חד-פעמי-בנושא-ייחודי-חשוב-מאין-כמוהו לא הוקדשו לה? מה לא נאמר על תושביה, דברי ימיה, נופיה, יופייה, חשיבותה, שווקיה, חומוסיותיה, קדושתה? היריעה קצרה מלהכיל, וגם לו הייתה מתארכת – ספק אם הייתה מספיקה ולו לקמצוץ של מה שהיה ושל מה שעוד בדרך. אין גבול, אין מעצורים, ובעיקר –אין מניעה.
ומה לא נכתב על האבנים מהן היא בנוייה, בהן היא מוקפת ושאליהן נשואות כל עיני העולם, או לפחות של חלקו, זה המגביל עצמו בגדרות המונותאיזם היהודי-נוצרי-מוסלמי (מסודר לפי סדר הופעה, לא בהכרח לפי חשיבות, גודל וכו'...)? מילים, מילים, מילים.
והנה גם אני אספר לכם סיפור קצר, שכל כולו ירושלים ואבנים. מקווה שאצליח לחדש דבר מה, והיה אם אכשל, יהי זה הניסיון בעיניכם לא לגנאי כי אם לאמפתיה. הרי, בסך הכול, גם אני מנסה. גם לי מותר. צעיר, חצוף ונועז אנוכי. בעיקר צעיר.
לפני כשנה, בקיץ 2009 (למניין כל מי שרק בערך אפשר), בערך בתקופה זו של השנה, במהלך חום יולי-אוגוסט, יצאתי עם שני חבריי לאוניברסיטה – שגיא ויאן - לטיול ספונטני אך ירושלמי עד מאוד. ייעדו היה, כפי שניתן לנחש מהכותרת וסופה של ההקדמה, אבנים. ירושלמיות. למי שמכיר, כאשר אתם צועדים או נוסעים בכביש החולף בין גבעת רם והכנסת, לכיוון גן סאקר, נפתח פתאום מימינכם במלוא הדרו עמק המצלבה, ובראשו מבנה אבנים גדול – מנזר המצלבה. משום מה יצא לי לקרוא בזמנו במקורות חצי אמינים על כך שמדובר במנזר גרוזיני. כיוצא רוסיה ואי-לכך חובב האתנוס (שמתעקש כיום לכנות את עצמו כאילו היה בן לאחת ממדינות ארצות-הברית) ותרבותו (שלא לומר יינותיו וחלק ממטבחו), הרגשתי שיום אחד אני פשוט חייב לבקר שם.
הגענו יאן, שגיא ואני למקום. פלטתי "גָאמָארדְז'וֹבַּה" לכיוון השומר/קופאי/מוכר ארטיקים בכניסה. "גאמארדז'ובה" ענה הוא לי על ברכת השלום והעיף בי מבט של "אתה גרוזיני?". מכיוון שכאן אוצר המילים הגרוזיני הרלוונטי שלי הגיע לסיומו (אני יודע לספור עד 10 ולהגיד מספר פראזות סתומות ולא קשורות), נאלצתי להודות בתבוסה, להתוודות על ישראליותי ולשלם בכניסה .נו שויין. אולי פעם הבאה זה יצליח.
נכנסנו. הסתבר שמדובר במנזר ביזנטי בן המאה ה-5-6.נחמד. גרוזינים היו שם מתישהו במאה ה-12 או ה-13, אבל הם לא התעכבו פה הרבה. עם זאת, המוניטין נשאר. כיום על המנזר מתנוסס דגל יוון ואף כתובות בשפה זו. אשרי להם שככה טוב להם. הסתובבנו והסתובבנו. שקט, שלווה, אבנים. הרבה אבנים. פה זה חדר האוכל של הנזירים, שם הם התפללו. והנה לכם מפות, שריון של אבירים, לבוש מסורתי שמזכיר יותר ערבים וכורדים מאשר קווקזים. ועוד אבנים. השקט עדיין שם.
באיזשהו שלב שגיא הלך. עסוק הבחור. מי אנחנו שנעכבו? תודה על החברה.
יאן ואני מחליטים לצאת ולהמשיך לטייל, הפעם לכיוון העיר העתיקה. צועדים זמן מה, מגיעים. חם, אבל ממש חם. באמת. מסביב אבנים. בכל זאת, עיר עתיקה. למעשה – העיר העתיקה. נוכחות ה"האים" חשובה כאן. מסתובביםבסמטאות, נכנסים לכל מיני מקומות איזוטריים שאו יאן או אני זכינו להכיר בשנותינוכאן. אין לנו התלהבות של תיירים. בכל זאת, גרים פה. הייתי קורא לזה יותר עניין והנאה של מקומיים שיצאו לטייל בעירם. למעשה, זה מה שזה. זר לא יבין. לכן גם לא אפרט. מבנים בני כאלפיים שנה שמשתלבים עם כאלה מלפני 800, 150, כאלה שכרגע בפרוצס... עדיין אבנים והרבה, אבל מתחילים גם להופיע סימנים של בטון. סימן לבאות?מי יודע... אולי מי שממשיך לקרוא?
לאחר סיבוב ממושך יוצאים מתוך העיר העתיקה דרך שער שכם. באמת השער הכי יפה, אין ספק. הכי חי ואותנטי, בכל מקרה. פונים מזרחה, חולפים ליד שער הפרחים ופונים שמאלה, לרחוב סלאח א-דין. מסביב עדיין נראים להם בתים שנבנו מאבן, בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20. מיתרונותיו הבולטים של הקולוניאליזם האירופאי בארץ-ישראל. ותודה לעות'מנים שאיפשרו זאת ובאין אונותם נתנו לכל האירופאים פה יד חופשית וכך, תוך כדי השתנקות והתמוטטות, הביאונו עד הלום. תודה. עכשיו אנחנו פה חו"ל בגרסתו הים-תיכונית. נשמע עילג? בואו לראות. אחר-כך נדבר.
אז כן – אבנים. וחם, אם כי כבר מתחיל להתקרב הערב. זמן קצר לפני כן אוכלים פלאפל מדוכן. הפלאפל חם. כך גם בחוץ. ממשיכים ללכת. מבקרים בחנויות יחודיות לאיזור, זוקרים את הראש בתגובה לכל מיני מראות, קופצים להציץ בכנסייה אנגליקנית, לא נכנסים לפסטיבל הע'וד. אני מצליח להעליב כרטיס בעל מסר פרו-פלשתיני. לכרטיס שלום, אבל בחורה מזרח ירושלמית נעלבת בשמו. אמפתיה היא דבר מדהים.
ככל שמרחיקים לכת, הופכים בתי האבן לבתי בטון, הריסות בטון, שיירי בטון, לכלוך בטון, וסתם חבורות של ילדים, חתולים ואופניים. הרמוניה שולטת בכול.
יאן מציע שבדרך לבתינו שבהר הצופים (מעונות כבוד!) נבקר בקבר שמעון הצדיק. אתה, אדיק, היית בקבר שמעון הצדיק? לא, לא הייתי. אז יאללה.
מגיעים. נכנסים, יורדים בגרם מדרגות חלק ותלול.תקופת בית שני, כמדומני. מגניב לגמרי. איך לא ביקרתי עד כה? וזה עוד חצוב באבן.
יוצאים. בחוץ סצינה לא נחמדת. חבורת אברכים הכוללת גם ארחי-פרחי לבושי שחורים וחובבי שבאב נמצאת בקרבה מחשידה למשפחה ערבית מקומית. מחליפים ביניהם עלבונות. נראה ששמירת הנגיעה של הצד האברכי עומדת אוטוטו להתבטל כלפי הנשים המקומיות, ולא בפן המיני. חם, ומתחמם עוד יותר. עכשיו ממש חם. אנחנו מחליטים לעבור על הצו "ונשמרתם לנפשותיכם עד מאוד" וניגשים לברר מה העניין ולנסות להרגיע את הרוחות. זה לא עובד מי יודע מה. יאן מחליט לעשות מעשה, ושולף את מצלמתו, בתקווה שכך כולם יבהלו ויתחילו להתנהג יפה. למען הגילוי הנאות – יאן הוא אירופאי.שאר הנוכחים – אסייתים ים-תיכוניים עד מאוד, לפחות מבחינת הטמפרמנט.
וכך יאן ואני הופכים בין רגע ל"אלה מזכויות אדם", "אנטישמים", "חארות" ובעיקר "נאצים". נעשים ניסיונות לחטוף מיאן את המצלמה. הוא מתנגד. במקום זה הם חוטפים את כובעו. אני מנסה לצעוק עליהם תוך שימוש באלמנטים של "ככה מתנהגים יהודים?". ללא הרבה תועלת. אמרנו: חם. יאן מתחיל לספוג מכות. אני מתחיל להתעצבן. שולח אגרוף ועוד אגרוף לכיוון האנשים שהפכו למסה של זיעה, קפוטות, פייסעס וגידופים. ללא הועיל. הקפוטות תוך שילוב עם שומן ומסה אנושית הפכו לשכבת מגן טבעית. באיזשהו שלב אני מצליח להצטרף ליאן. מתחילות לעוף אבנים לכיווננו - כן-כן, אותן אבנים ירושלמיות –ואנו מתחילים במנוסה. האבנים בשלב מסויים מתחלפות לבלוקים של בטון. זוכרים את ה"סימן לבאות"? אנו רצים. פוגשת אותנו חבורה של חבר'ה ערבים עם חגורות בידיהם, שבן-רגע מחליטה להרחיק אותנו מהמקום ולצאת לעימות במקומנו. יאן בשוק וכעס. אני בדיסוננס קוגניטיבי. ערבים מגנים עליי היהודי מפני יהודים? חם, באמת חם. ואבנים!
בהמשך עוד ננסה לחזור למקום, לאחר הגעת המשטרה, לספר על מה שהתרחש, ולנסות ליישב את הרוחות עם האברכים. ללא הועיל. אנחנו עדיין נאצים.
בדרך הביתה דרך שכונת שייח ג'ראח שואל אותי יאן האם המבטא הגרמני שלו בלט ולכן הם קראו לנו נאצים. "לא" אני עונה לו, ומסביר לחברי בוגר אוניברסיטת היידלברג שבא לכאן כדי להתמחות במדעי היהדות ותיאטרון יהודי וקורא ממשניות ללימודיו את יהודה עמיחי להנאתו בשפת המקור, ש"גרמני" ו"נאצי" אלו הדברים הגרועים ביותר שאדם יכול להיותמבחינת החבריה העליזה שבהם נתקלנו. זוהי הקללה האוטומטית עליה חושבים כשמישהו רע. ואל תדאג, אני אומר לו, מבחינתם -שנינו נאצים.
"עכשיו אני סוף-סוף הרגשתי מה זה להיות גרמני, יאן", אומר אני לו בחיוך ספק אירוני ספק מהורהר.
"ואני עכשיו יודע מה זה להיות יהודי, אדיק", משיב הוא לי, עם חיוך דומה בעל נימה כלשהי נוספת.
דרך האספלט המתפתלת שעולה משייח' ג'ראח לכיוון הר הצופים ממשיכה להתפתל כאילו שום דבר לא קרה, והמדרכה החסרה מעידה על חוסרה ברעשים של מנועי המכוניות שמאחורינו. האוויר נעשה מעט יותר קריר. כבר לא כל-כך חם. עם זאת, עדיין יש אבנים בדרך.
