"לא נהוג להגיד שלום". מגניב לחלוטין. פתרת את חוסר היכולת לפתוח בדברים ללא הנוסחה הקבועה, שבדרך-כלל, כמו בכל יום מן הימים, נותנת את הקצב לדבריך ובעצם מאפשרת לך להתחיל. ופה, בהיעדר יכולת זו עקב מסורת ארוכת שנים, אתה פותר את החסר באמירה שמתארת את המצב כפשוטו – "לא נהוג להגיד שלום". אכן, לעתים התיאור הפשוט של המצב לנוגעים בדבר עשוי להוציאנו מתסבוכת וממכשול, ואני משליך פה מן הקטן לגדול.
אך לא בזה עסקינן.
המעניין הוא שאם משליכים אמירה פשוטה זו על תשעה באב, אשר במהלכו היא לרב נאמרת, ניתן להגיע למסקנות די מעניינות, שלא לומר יסודיות מאין כמותן. והרי, כמו שאין לנו ביום זה, וזאת כמובן אם הולכים לפי המסורת, את הבסיס לדברינו שמתבטא באמירת "שלום", כך גם ביום זה אמורים אנו להיזכר שאין לנו את הבסיס לקיומנו היהודי השלם, הלא הוא מיודענו בית המקדש. ז"א, אנחנו קיימים והכול בסדר – יהודים נולדים, גדלים, מתחנכים, רבים בינם לבין עצמם, מגיעים להישגים כלשהם, מגדלים משפחות ומושמים לבסוף כלאחר כבוד בקבר ישראל, אבל... התמצית הבסיסית חסרה. ברור כי אמירה זו הינה פשטנית למדי, ואם חושבים רגע לעומק, אז בעצם היעדרו של בית המקדש בימינו הוא אחד המוטיבים המרכזיים שמחזיקים את היהדות עם הראש מעל פני המים ושנותנים לה את הלגיטימציה להתקיים, קודם כל בעיני עצמה – הרי מתישהו צריך לבנותו מחדש! אבל מכאן גם מגיעים למסקנתי הקודמת בשנית – היהדות בכל ערגונותיה ופעולותיה בנידון מדברת על כך שחסר לה הבסיס, סלע הקיום, הנקודה שמביאה לאיזון כלל יהודי ואף כלל עולמי – בית המקדש. אין זה המקום לדון באיך הוא אמור להיראות ובאיזו צורה יתפקד לכשיבנה מחדש, אבל מה שבטוח - כאשר יבנה, תוכל היהדות סוף-סוף להירגע ולהוציא את הסכין מאחד מפצעיה השותתים והעמוקים ביותר. אך הרחקתי מעט מקו המחשבה המקורי:
היעדר היכולת להגיד "שלום" לרעך או לפני קהל גדול ביום זה מצטרף כנראה גם לעניין הצום, כשהמטרה של שניהם היא להוציא אותך מבאלאנס ולגרום לך להרגיש שמשהו בסיסי מאוד חסר שם, משהו שהוא לא כמו אוויר לנשימה, אבל מאוד קרוב לזה. והרי כאשר צמים משך שנים רבות, ואפילו אולי לא בכל אחד מהצומות, אבל הנוהג לצום מתקיים לפחות פעם בשנה – באיזשהו שלב מגיעים למצב שלא המזון ולא השתייה הם החסרים, כי אחרי הכול, בינינו: לאדם שבריאותו תקינה אין זו באמת בעיה להחזיק מעמד בלא שניהם משך יממה אחת, וזאת לאחר שדאג לנוחות יחסית, איפשר לעצמו את הדבר, ואף התרגל לעניין לאחר חזרה על פעולת הצום מדי שנה.
ואז - הגוף מתרגל. העניין הופך להיות פחות גופני והרבה יותר נפשי – כאמור, חסרים לא פעולת האכילה ולא פעולת השתייה עצמן, כי אם היכולת לעשות את אלו הדברים, הידיעה ש"אני יכול" ו"אני מסוגל" ו"אין עם זה שום בעיה". משהו פגום, משהו קטוע, משהו לא כתמול שלשום.
כאשר מנסים לסכם את מכלול ההרגשות ביום כזה של צום ועינוי גופני, אני חושב שבסופו של דבר מגיעים לאותה המילה – "מחסור". ומה אם לא זו מטרתם של כל הצומות העוסקים בחורבן בית המקדש? והרי החלקים היותר דתיים בעם ישראל יוכלו להעיד שההבדל הבסיסי בין תשעה באב ליום הכיפורים, שכמובן אינו קשור לחורבן, הוא שבתשעה באב כמעט הכול מותר – זאת לא מעין "אולטרא שבת", שבה הכול מכוון לכך שתתרכז בצום ותגשים את מטרתו, אלא לכאורה זה יום ככל הימים, בו אינך מוגבל בתנועה, בעבודה ולא חלות עליך כמעט שום הגבלות... מלבד על הדברים הבסיסיים ביותר. מכאן הקלות ומכאן גם הקושי שביום זה. אבל אין מה לעשות – תשעה באב לא נועד להיות יום קל, והוא בהחלט מצליח בכך אצל אלה המתחברים אליו.
אבל, כידוע וכמקווה, כל קושי – סופו להסתיים, ואין כוונתי לשבירת הצום בלבד...
