כותב בהאי לישנא מכיוון שבאחרת פשוט לא ייצא. רגעי הוא הרגש הדוחף לכתיבה, ועם זאת מתמשך הוא קמעא-קמעאיים, עד אשר יגיע אל הקץ. דומה שאם ננסה לברר את פשרו ומקורו של הרגש, לא נגיע לקרקעית ההבנה, אך נוכל לפחות לשהות במצב של צלילה מטה. אולי לבסוף בכל זאת נזכה לטעום את טעם הקרקע. לא לנו הפתרונים.

הדלת נפתחה בחריקת בלמים. לקח מעט זמן להבין מאין מגיע קול הבלמים, שהרי הדלת תוכננה כאחת ללא, אך לאחר בירור קצר עלה כי הבלמים ישנם על המעלית הנמצאת בשכנות. נראה שפשוט היה מדובר בשיתוף-פעולה איזורי בין הדלת, המעלית וחדר החשמל. השלישי הופיע בתור מתווך וקוטף זרי הדפנה – כמו שזה קורה בדרך-כלל. בסוף כולם היו מרוצים, או לפחות התביישו להודות כי הם לא. הדלת בכל מקרה לא התנגדה להתרחשות.

מעבר לדלת נראתה רגל. היא גררה ידידה נוספת מסוגה אחריה, ולאחר מכן נכנס העכוז. הוא עשה זאת על דעת עצמו. הדלת לא התנגדה. אז הופיעה הבטן, אחר-כך הכתפיים, ולבסוף הראש, מלווה בתנועות מגושמות ומעט מתריסות של ידיים. הרבה ידיים. שתיים במספר. כולם היו מרוצים. הדלת התעקשה על שכר דירה, הדירה התעקשה על תנאי מחיה, רגל שמאל התעקשה על מעבר חצייה. העקשנות השלישית התבררה כעובדת – הופיעה זברת אספלט באמצע הסלון. הדירה לא הייתה מרוצה, הדלת עיקמה את פניה אך הסכימה. רגל שמאל יצאה מחוייכת כעלמה שזה עתה הפכה לאישה. כולם הסכימו שסך-הכול היה בסדר.