[ליצירה]
שיר מעולה.
פסימיות וכובד משא בהווה עם אמונה בעתיד אופטימי. חכמת החיים היא: ברגע שתפסת את קצה החוט של האופטימיות, אל תעזבנו, כי גם בעתיד הרחוק נכונו לנו קשיים (מסוג אחר) אבל כל זמן שקצה החוט האופטימי בידך, תוכל לעמוד בקשיים אלה ולפעמים דוקא הקשיים נותנים משמעות לחיינו - בזכות האופטימיות מסר ברור
[ליצירה]
מסר...
תודה לך על תגובותיך..
עקבתי אחריך קצת, וגיליתי אותך
משקיע, קורא ומגיב, כמעט לכל שיר..
אשריך !
עיתים קשה לפנות זמן ולקרוא את כל הדברים היפים
החדשים שמפורסמים כל יום מחדש..
עיתים יש את הזמן..
אך אין את החשק או אין מה.. להגיב.
אתה מצאת גם את זה..
וגם בשני לא מנעת אצבעותיך.
ושוב.. תודה.
[ליצירה]
יש לך את זה.
יש אנשים שחושבים, ששירה זה לכתוב בשניים שלושה משפטים קצרים ומסובכים, שמגיעים מאוצר האסוציאציות של הכותב ואינם מתחברים עם החוויות של הקורא. אני קורא לזה: "שירים למגירה". שירים שנכתבים באתר פומבי צריכים לדבר אל הקוראים, ומה שהופך אותם לשירים זו הבעת הרעיונות בצורה פואטית (אני בטוח שבאקדמיה יסבירו את זה יותר מדויק). אהבתי במיוחד את בית הסיום האומר, שהכול משתנה עם הזמן וגם עם אותן חוויות, כעבור שנה עולים ברמה.
[ליצירה]
מעוז צור יקרה,
ראשית, נאלצתי לקרוא את השיר פעמיים, כי רק בסוף הנבתי ש-"מעו" הוא שם של אישה..
שנית מצא-חן בעיניי איך נראים חיבוטי תקשורת עם אהוב מנקודת ראות של אישה.
בהקשר לכך אני רוצה לצטט לך שיר שכבר פירסמתי כאן שמציג את היסוסים שלך מנקודת ראות של גבר:
בנק אוצר המילים
הַשְּׁתִיקָה שֶׁהֱעֶנְקְתְּ לִי
הִנָּה הַלְוָאָה לִזְמָן אָרוֹךְ
לְלֹא מוֹעֵד הֶחְזֶר
וְעִם עֹמֶס נֶשׁךְ כָּבֵד.
הַמִּלִים שֶׁמָּשַׁכְתְּ מִפִּי
מְהַוּוֹת מְשִיכַת-יֶתֶר.
כְּכָל שֶׁתַּמְשִיכִי לִשְׁתוֹק
אֶזְדָּקֵק לְיוֹתֵר מִלִּים.
לַמִּלִּים אֵין הַנָּחוֹת
לַשְּׁתִיקוֹת יֵשׁ מְחִיר.
בתקווה שגם את תראי כמוני איך הדברים קשורים.
על טוב יורם
[ליצירה]
[ליצירה]
יפה יפה...8-)
אהבתי בעיקר את החלק האחרון...
מצחיק אבל המשפט שהכי התחברתי אליו הוא-
"לעיתים הכתיבה היא מפלט אחרון
לפני שאנו לוקים בשיגעון.."
[ליצירה]
כואבת המציאות של אב המתאבל על בנו,
בראשנו זה לא אמור להיות ככה.
אך אלו הם החיים, והמוות.. הוא חלק מהם.
החיים מספרים בגאווה זיכרונות על המתים,
אשר במותם מות גיבורים..
ישארו לנצח "חיים".
כל שנה ביום הזיכרון הולך אני
לבית הקברות הצבאי בי-ם.
מדהים אותי לראות, מעבר לסיפורים של המתים,
מעבר לזכרונות שאנשים מעלים,
מעבר לבכיות, מעבר לטכסים..
מדהים אותי לראות.. איך ליום אחד..
הופך בית הקברות - לבית החיים.
כתבתי קטע: "נכתב ליום הזיכרון"
אך שם כתבתי ליום השואה...
וטוב שנכתבו מילים על סבות ונכדים.
[ליצירה]
דרך חתחתים עברת
דרך לא דרך
את פיתולי השבילים בקושי שרדת
ושיר.. כתבת למזכרת.
ואת אשר בו הכח, בליבך נצרת,
את אשר במסע.. נתן לך יד.
בזמנים אשר כואב, קשה לזכור,
אך בזמנים שכאלו..
אדם אוהב..
בנשמתנו ננצור.
[ליצירה]
היצירה שלך מתאימה למשבר גיל המעבר..
לא לך רון..
לכל אדם חלום, שאותו הוא מקווה לחיות,
אך הלך חיינו נוטע בליבנו חלומות אחרים.
צריך אדם לזרום עם חלומותיו כפי שהוא זורם
(בעל כורחו) עם שנות חייו החולפות.
אנו קמים כל בוקר לעוד יום עבודה/לימודים
אנו חוזרים שוב ושוב על "שגרת" החיים.
ואותו סדר יום בדומה פחות או יותר -
מה כבר נשאר לנו.. עוד חלום שנופל..
לא כך הם באמת הדברים
למרות שלפעמים אנחנו מרגישים "דפוקים"
ושגונבים לנו את חלומות החיים.
צריך רק לזכור לשים לב לנקודה קטנה..
שהשמש עושה יום יום את אותה העבודה.
וכל יום מחדש --- הוא יום חדש,
עם חלום חדש, עד הערב הבא.
אז "נקום מחר בבוקר - עם שיר חדש בלב"
וניתן ליום אתמול לעבור.
ורון, כבר גרמת לי פה לכתוב יצירה שלמה..
אז אגיד - שלום - לבא בתור .
[ליצירה]
פרק טרי במחברת העבר
בועת זיכרון חולף.
הלב מתאמץ בלהט הקרב
בין להמשיך ולאהוב..
לבין מחדש להתאהב.
ואנו נשמטים בחריץ שביניים
ובסופו של דבר..
אם לא מוצאים איזון בין השניים...
מקפלים רגליים, ובורחים.
[ליצירה]
לא תמיד הדברים הם כמו שהם נראים.
לפעמים ה"פוגע" הוא הנפגע, וה"נפגע" הוא הוא הפוגע.
לפעמים דווקה בגלל שאתה אוהב.. אתה צריך לעזוב.
לפעמים "לעזוב" זה לא דבר רע.
והקיפוד..... מ-ל-א אהבה.