זה תמיד קורה.
יושבת מול הסולמות ונאבקת בקלידים
איך שדמיונות מושלמים כל כך והמציאות עדיין מגושמת
אני אנסה שוב, אני אנסה,
שרק לא להסיט את המבט ולצנוח לרה נמוך.
איך שזה תמיד קורה לי,
שמילים עדינות שמישהו כתב נוגעות בי עמוק בפנים
ומרעידות את המיתרים שבלב
פריטה שחוקה משחררת צלילים שתמיד חלמתי לנגן
והם לא מתפרצים בצורת קונצרטה עותקת נשימה, ולא קטע מרגש
רק מתעופפים בחלל שבתוכי, מפרים את האיזון של הנפש.
אני מנסה כל כך, אני מנסה,
אבל הקסם חזק ממני עד שאין לי מה לעשות איתו.
איך זה תמיד קורה
שהספרים פתוחים ואיזו מתכונת דוחקת,
השמים כחולים עד כאב בחלון, והרוח מביאה את הריחות של הפרחים
ניחוחות של בחוץ
את אותו חלום עתיק, והרגשה שגם הקיץ יקרה דבר מה—
השטף נקטע מבין האצבעות כמו שיר שנמוג,
העיניים מצועפות
צלילים תמיד יפה לחלום
אני לא אתנער אבל אני אלך מפה, למקום אחר
הקסם לא יעלם רק יספג לתוך השורות
בזכרון חמוץ – מתוק
של תקופה שהייתה פעם, שהייתה אני
שהייתי אני עד שגם הדמעות נגמרו
התיכון נגמר
אני ניסיתי באמת, אני ניסיתי,
השלמות שבחיים נובעת מהנשימות עצמן.
ומדהים אותי כל פעם מחדש.
אביב תשס"ד
תגובות