בא לי לכתוב. לנתץ,לשבור,להרוס,לקרוע.  בא לי להפוך דברים,לזרוע רוע. 
כל כך הרבה כעס נמצא בעולם.  הנחתי למקצתו להשתלט עלי.
כמה אורך רוח,כמה סבלנות צריך בשביל אנשים עם "ראש בקיר".  עם אנשים שאתה "חייב להם ה-כל" רק בגלל שהם "מעליך".
ושוב קם,ושוב פותח,ושוב סוגר ושוב יושב, ושוב כועס ושוב כותב...  ושוב מפסיק לכתוב,שלא מרצוני,ושוב חוזר לכתיבה,מאבד את דרכי.
ושוב אני מכניס עוד תות לפה,משהו מתוק,להפיג מתחים.  וכששרירי הפה עובדים, המוח מרשה לעצמו להפיג קצת כעס, וכשהכעס טיפה יוצא,נכנסות טיפה מחשבות אחרות.
הר לבן,מושלג וקר. אנשים שעליו. וילדים צוחקים ואמהות שמחות,ואבות,שעם עצמם,לא יודעים מה לעשות.  ובחורה אחת בראש ההר,שתפסה רכבל,ומחכה... רק לי.
מאות לאות ומתות לתות,נמוג הכעס,ואיתן הבדידות.  ופתאום מסתבר שלרוע,מילים רבות.  אך לטוב... מילה אחת: לבנות.  לבנות מחדש דברים הרוסים,לבנות מהאמצע דברים לא גמורים.
אותם אנשים שאותך מכעיסים...  לבנות מסביבם חומת לבנים.  שבך,לא יכנסו.
ואתה, שמור על פרופיל מוקטן.  סך הכל בעולם אתה חי,ומטרת העולם לעבוד על עצמך,לפחות בשבילי,זוהי התפיסה.  כך למעשה נוצר מצב הפוך, שבו אתה צריך להודות למי שאת ליבך מנסה להכעיס.
ותפילה,שיום אחד... על רגשותיי,אהיה הראיס.