ציפור קטנה, ציפור דרור, מצאה אותי שומר בבוטקה תכול.
צייצה צפצפה ועפה מפינה לפינה, סך הכל רצתה היא.. במבית קטנה.
כי מתוקף היותי שומר מספר שעות, לקחתי שקית גדולה של במבה, וכמה מיני מתיקות.
מסכנה היא הציפור, בטנה קטנה, בקור שכזה.. רעבה.. זרקתי לה במבית קטנה.
צייצה צפצפה ובשמחה הודתה, נקרה והפכה, והנה... עוד ציפור קטנה.
והשתיים צפצפו בדו קרב מאיים, שלי הבמבית! ולאחר לא אתן, ומיתוך ניקור לניקור עזבו הבמבית, והחלו לאיים...
ובעוד השתיים רבות, באה השלישית, ובאין משים.. נקרה מהבמבית, ומייד שני זוגות עיניים הופנו, איך העזת?! זוהי הבמבית שלנו! ומייד פצחו במחול ניקורים, בעוד במבית ששומר מחוייך השים.
ועוד שתיים נחתו וצייצו בקול: גם לנו קר ורעב, ועוד חצי במבית לנקור.
הקרב על הבמבה !  צייצה ציפור חצופה, והרימה(תרתי משמע..) הבמבית לעץ צפצפה, ומיד אחריה תחרות ציפורים.. אך אבוי.. נפלה הבמבית... ותוך שניה לרצפה, כולם נוחתים.
ושומר צופה, מחייך לעצמו, ומחסל את השקית כמעט עד תומה, ובעוד במבית אחרונה נשארה, הושאו עיניים אליה... בתקווה...
ומביט השומר מהבמבית אליהם, הלוך וחזור ואומר: בצער רב וביגון קודר, שלי הבמבית, ולא אוותר!.
גם לי קר ורעב, שעתיים כבר פה, ועוד ארבע לשמור, לכו תדחפו למשהו אחר... את המקור.
ומביטה הציפור במסלול הבמבית אל הפה, ופתאום... רעש והמולה, הרמקול צועק: הקפצה!  בום !!! נפלה פצצה.
ומרוב בלבול ומהירות הקפיצה, נפלה לה הבמבית... לרצפה.
ושומר ממורמר ממהר, שם קפלסט ואומר: בצער רב וביגון קודר, על זו הבמבית...אוותר..