תארי לך מצב בו יד מצאה דג, ותפסה והוציאה אותו מנהר בו שתק.

נתנה לו ריאות לנשום ופה לדבר, וחוותה רגשותיו, בזמן שהראתה לו אוצרות תבל.

אחרי שנים ששחה במקום אפל וקודר, מקום בו להביט החוצה, אי אפשר, ומילה אינך יכול לדבר... הרגיש הדג רגשות שאף פעם לא ידע, ושליד לא יכל לתאר.

עבר הזמן, והם הכירו יותר אחד את השנייה, ולפעמים היה נראה, שהיד את הדג הכירה, יותר משהוא הכיר את עצמו, ואותה.

הכירה לו היד דרכים אחרות להסתכל על העולם, לראות את הדברים בגדול, ולא רק בקטן.

שמח הדג על היד שהייתה איתו ביום ובליל, על מחשבותיהם העוברות מאחד לשני, ועל זה שאת סיפורו, יש לו עכשיו למי לספר.

והיד הכירה עוד דג, שגם אותו הוציאה ממקום בו שתק, ובו היא מצאה מן משהו אחר.. משהו שגרם לה לרצות להיות איתו יותר.

והדג, שמח שהיד מצאה לה דג להיות איתו, אך בו בזמן הוא הרגיש, שהסיכויים אפסו בשבילו.

וכנראה שהיד אף פעם לא תדע, כמה עצוב הוא היה, כשהרגיש שאותה היד שמהחושך הוציאה אותו.. החזירה אותו לאפילה.

רצה הדג לשכוח את אותה היד,

 כי בכל פעם שבה היה נזכר, היה מקבל כאב חד.

וזה כל כך כאב לו, שהאמין ששכח.

אך מצחיקה וסותרת העובדה, שבכל זמן פנוי שלו היה, שמח הוא כל כך על כל הפרטים שקרו עם אותה היד, פרטים שאותם העביר בראשו, באותו זמן ששמח, שאותם שכח.