(נכתב ביום רגיש,במקרה רגיש,וממישהו קצת רגיש)
כשהלב נשבר. וכבר אין למה לצפות.
מחפש מקום, לשפוך בו את כל הדמעות.
מביט קדימה, מנסה לאסוף את חלקי השבורים.
צלקות שלעולם לא יגלידו.
פצעים, שלעד ישארו פתוחים.
ראשי מורד, אך עיני מופנות מעלה, שואפות לשמיים...אולי...
כשאתה מגיע לתחושה שכבר אין לך כלום, שכבר לא אכפת לך מכלום.
שאתה רוצה רק לישון, לישון ולא לקום.
כל חציית כביש, נעשית מרושלת.
כל שמירה שעוברת, אתה מתבעס שכלום לא קרה.
כל מישהו שמת... אתה מקנא בו.
לעולם. לעולם לא אגיע למצב של שליחת יד בנפשי, עצמי.
אל אין זה אומר שלא ככה אני מרגיש.
אנשים חושבים שרק "מוכי גורל" יש להם את הזכות להתלונן,
להתבעס, להתמרמר, או סתם להיות בדיכי.
אך יש גם את האנשים שלכאורה יש להם הכל,
אך בעצם, אין להם כלום.
שמשהו היה חסר מלכתחילה.
שעם החוסר הזה הם גדלו והתפתחו, ולחוסר הזה התרגלו.
עד שפעם אחת, זה בא ב- בום.
מתרסק לך בפנים, ומוכיח לך...
שאתה דפוק !
שלא משנה מי שאתה חושב שאתה,
. ולא משנה כמה אתה נכון ללמוד מטעויות
להתפתח רק לטוב.
להרגיל את עצמך לאנושיות, רגישות וסבלנות.
העבר שלך רודף אותך. לכל אשר תלך.
אורב לך. ומתנפל עליך בקטעים הכי רגישים.
כתם שחור. ששום אקונומיקה לא תוכל למחוק.
והקטע הכי כואב...
שדווקא שאתה מכיר בעברך, ולומד ממנו לטוב,
באים אחרים, היקרים לך, וזורקים לך
שחסר לך ... עבר.
וזה... שובר.
תגובות