[ליצירה]
שיר מעולה.
פסימיות וכובד משא בהווה עם אמונה בעתיד אופטימי. חכמת החיים היא: ברגע שתפסת את קצה החוט של האופטימיות, אל תעזבנו, כי גם בעתיד הרחוק נכונו לנו קשיים (מסוג אחר) אבל כל זמן שקצה החוט האופטימי בידך, תוכל לעמוד בקשיים אלה ולפעמים דוקא הקשיים נותנים משמעות לחיינו - בזכות האופטימיות מסר ברור
[ליצירה]
מסר...
תודה לך על תגובותיך..
עקבתי אחריך קצת, וגיליתי אותך
משקיע, קורא ומגיב, כמעט לכל שיר..
אשריך !
עיתים קשה לפנות זמן ולקרוא את כל הדברים היפים
החדשים שמפורסמים כל יום מחדש..
עיתים יש את הזמן..
אך אין את החשק או אין מה.. להגיב.
אתה מצאת גם את זה..
וגם בשני לא מנעת אצבעותיך.
ושוב.. תודה.
[ליצירה]
יש לך את זה.
יש אנשים שחושבים, ששירה זה לכתוב בשניים שלושה משפטים קצרים ומסובכים, שמגיעים מאוצר האסוציאציות של הכותב ואינם מתחברים עם החוויות של הקורא. אני קורא לזה: "שירים למגירה". שירים שנכתבים באתר פומבי צריכים לדבר אל הקוראים, ומה שהופך אותם לשירים זו הבעת הרעיונות בצורה פואטית (אני בטוח שבאקדמיה יסבירו את זה יותר מדויק). אהבתי במיוחד את בית הסיום האומר, שהכול משתנה עם הזמן וגם עם אותן חוויות, כעבור שנה עולים ברמה.
[ליצירה]
מעוז צור יקרה,
ראשית, נאלצתי לקרוא את השיר פעמיים, כי רק בסוף הנבתי ש-"מעו" הוא שם של אישה..
שנית מצא-חן בעיניי איך נראים חיבוטי תקשורת עם אהוב מנקודת ראות של אישה.
בהקשר לכך אני רוצה לצטט לך שיר שכבר פירסמתי כאן שמציג את היסוסים שלך מנקודת ראות של גבר:
בנק אוצר המילים
הַשְּׁתִיקָה שֶׁהֱעֶנְקְתְּ לִי
הִנָּה הַלְוָאָה לִזְמָן אָרוֹךְ
לְלֹא מוֹעֵד הֶחְזֶר
וְעִם עֹמֶס נֶשׁךְ כָּבֵד.
הַמִּלִים שֶׁמָּשַׁכְתְּ מִפִּי
מְהַוּוֹת מְשִיכַת-יֶתֶר.
כְּכָל שֶׁתַּמְשִיכִי לִשְׁתוֹק
אֶזְדָּקֵק לְיוֹתֵר מִלִּים.
לַמִּלִּים אֵין הַנָּחוֹת
לַשְּׁתִיקוֹת יֵשׁ מְחִיר.
בתקווה שגם את תראי כמוני איך הדברים קשורים.
על טוב יורם
[ליצירה]
[ליצירה]
יפה יפה...8-)
אהבתי בעיקר את החלק האחרון...
מצחיק אבל המשפט שהכי התחברתי אליו הוא-
"לעיתים הכתיבה היא מפלט אחרון
לפני שאנו לוקים בשיגעון.."
[ליצירה]
במשבר..אין במו להתרפק על יושב המרומים.
להרגיש שכל תנועה שלך,כל מילה שנחנקת בגרון,
כל דמעה התלויה בזוית עין...מגיעה אליו.
ודרך התפשטות,פיזית רוחנית,את מגלה נשמתך..
ומתחברת לה-ו-י-ה...ואז....קל יותר לעבור משבר.
יפה...
[ליצירה]
שני חלקים לו לאדם
חלק עליון, חושב,
חלק תחתי, מרגיש.
יש פעמים טוב לו לאדם להחליט מזה או מזה.
אינסטיקנטים המגיעים לנו מהלא מודע - רגש -
שיקולים הנובעים מסינפטות עובדות.
השכל נמשל לאבן, יציב, איתן.
הרגש... לרוח, מתנודדת מצד לצד.
כל אחת מהם לחוד... קטסטרופה.
שניהם ביחד... בניין.
לעיתים סופה נוצרת,
מערבבת את הבטון ביחס לא טוב.
גורמת לנו לדבוק בליבנו או ובשיכלנו..
ואת הטעם הטוב... לאבד.
מודע אני לכוחות הלב...
ובעקבות זאת נכתבה התגובה..
הלב הוא המבטא את מעמקי נפשנו ונשמתנו-אכן.
הוא אכן זה הגורם לנו לגלות...
אך יש פעמים בם הוא גם שובר את רוחנו..
מניח אותנו בשקט לבהות..
[ליצירה]
היצירה שלך מתאימה למשבר גיל המעבר..
לא לך רון..
לכל אדם חלום, שאותו הוא מקווה לחיות,
אך הלך חיינו נוטע בליבנו חלומות אחרים.
צריך אדם לזרום עם חלומותיו כפי שהוא זורם
(בעל כורחו) עם שנות חייו החולפות.
אנו קמים כל בוקר לעוד יום עבודה/לימודים
אנו חוזרים שוב ושוב על "שגרת" החיים.
ואותו סדר יום בדומה פחות או יותר -
מה כבר נשאר לנו.. עוד חלום שנופל..
לא כך הם באמת הדברים
למרות שלפעמים אנחנו מרגישים "דפוקים"
ושגונבים לנו את חלומות החיים.
צריך רק לזכור לשים לב לנקודה קטנה..
שהשמש עושה יום יום את אותה העבודה.
וכל יום מחדש --- הוא יום חדש,
עם חלום חדש, עד הערב הבא.
אז "נקום מחר בבוקר - עם שיר חדש בלב"
וניתן ליום אתמול לעבור.
ורון, כבר גרמת לי פה לכתוב יצירה שלמה..
אז אגיד - שלום - לבא בתור .