[ליצירה]
שיר מעולה.
פסימיות וכובד משא בהווה עם אמונה בעתיד אופטימי. חכמת החיים היא: ברגע שתפסת את קצה החוט של האופטימיות, אל תעזבנו, כי גם בעתיד הרחוק נכונו לנו קשיים (מסוג אחר) אבל כל זמן שקצה החוט האופטימי בידך, תוכל לעמוד בקשיים אלה ולפעמים דוקא הקשיים נותנים משמעות לחיינו - בזכות האופטימיות מסר ברור
[ליצירה]
מסר...
תודה לך על תגובותיך..
עקבתי אחריך קצת, וגיליתי אותך
משקיע, קורא ומגיב, כמעט לכל שיר..
אשריך !
עיתים קשה לפנות זמן ולקרוא את כל הדברים היפים
החדשים שמפורסמים כל יום מחדש..
עיתים יש את הזמן..
אך אין את החשק או אין מה.. להגיב.
אתה מצאת גם את זה..
וגם בשני לא מנעת אצבעותיך.
ושוב.. תודה.
[ליצירה]
יש לך את זה.
יש אנשים שחושבים, ששירה זה לכתוב בשניים שלושה משפטים קצרים ומסובכים, שמגיעים מאוצר האסוציאציות של הכותב ואינם מתחברים עם החוויות של הקורא. אני קורא לזה: "שירים למגירה". שירים שנכתבים באתר פומבי צריכים לדבר אל הקוראים, ומה שהופך אותם לשירים זו הבעת הרעיונות בצורה פואטית (אני בטוח שבאקדמיה יסבירו את זה יותר מדויק). אהבתי במיוחד את בית הסיום האומר, שהכול משתנה עם הזמן וגם עם אותן חוויות, כעבור שנה עולים ברמה.
[ליצירה]
מעוז צור יקרה,
ראשית, נאלצתי לקרוא את השיר פעמיים, כי רק בסוף הנבתי ש-"מעו" הוא שם של אישה..
שנית מצא-חן בעיניי איך נראים חיבוטי תקשורת עם אהוב מנקודת ראות של אישה.
בהקשר לכך אני רוצה לצטט לך שיר שכבר פירסמתי כאן שמציג את היסוסים שלך מנקודת ראות של גבר:
בנק אוצר המילים
הַשְּׁתִיקָה שֶׁהֱעֶנְקְתְּ לִי
הִנָּה הַלְוָאָה לִזְמָן אָרוֹךְ
לְלֹא מוֹעֵד הֶחְזֶר
וְעִם עֹמֶס נֶשׁךְ כָּבֵד.
הַמִּלִים שֶׁמָּשַׁכְתְּ מִפִּי
מְהַוּוֹת מְשִיכַת-יֶתֶר.
כְּכָל שֶׁתַּמְשִיכִי לִשְׁתוֹק
אֶזְדָּקֵק לְיוֹתֵר מִלִּים.
לַמִּלִּים אֵין הַנָּחוֹת
לַשְּׁתִיקוֹת יֵשׁ מְחִיר.
בתקווה שגם את תראי כמוני איך הדברים קשורים.
על טוב יורם
[ליצירה]
[ליצירה]
יפה יפה...8-)
אהבתי בעיקר את החלק האחרון...
מצחיק אבל המשפט שהכי התחברתי אליו הוא-
"לעיתים הכתיבה היא מפלט אחרון
לפני שאנו לוקים בשיגעון.."
[ליצירה]
עונות השנה יצאו במחול
מצאו הן אוצר של שירים קבור בשורשיהן
הצפצפה הכסיפה מבושה
בשורשיה לא נמצאה אפילו מילה אחת קטנה.
האזדרכת מצאה פזמון,
האלה והאלון את הבית ראשון
הקטלב חפר לו בית שני
והאטד גילה סיום עוקצני.
ןעתה חיפשה החבורה
למי לתת את המתנה הנפלאה..
והנה לעת ערב מופיע מבין השבילים
איש לבן שער, הרודף אחר שירים.
שואל הוא אותם: המצאתם שיר ??
שבמשך עונות קברתי שירים
ועתה מצאתי אחת ראויה..
מיהרו העצים ומסרו הבתים,
ומחרוזת ענד לה.. תחת עץ הצפצפה.
יורם
שיריך יפים בזכות עצמם...
מאושרת היא האשה שזכתה לעונדם...
[ליצירה]
שני דומים
ושני שונים
עיתים מכירים
ולפעמים לא יודעים
אם כדאי להיות שונה
אם שווה להיות דומה
מה אני מחפש
ומה השני רוצה
רק ניתן לטבע לעשות את שלו
ואם תחושת הבטן נלך
כי את אשר השני חושב..
זאת נדע רק בלב.
שיר מקסים כתבת !
(רק שאלה קטנה..
האם לא מתאים יותר המילה
"דומים" במקום המילה "אחרים"
-שורה חמישית מלמטה-)?
[ליצירה]
מבט שנשלח מעינו לעינה
כמעט נמצאים הם במרחק נגיעה,
והפחד מחלחל והתשוקה גוברת
מה יהיה ביננו ??
איש לא ידע
איש לא ידע..
אף אחד מהם לא רצה להמר..
אף אחד לא רצה לוותר..
וכך נעמדו הם עזר כנגדו
וויתרו.. על הסיכוי להכשל..
אויש... מקרה עצוב וכ"כ אמיתי..
[ליצירה]
"יש לי לב ויש לי נשמה"
נקודה ממש יפה שהאיש שניסה לא הצליח.
ואילו הטיפות.. כן.
דווקא שהצלחת להקשיב לטיפות הנופלות ולחבר מהן מנגינה.. דווקא אז כאב לך שבמסה קריטית כולן מזכירות לך כמה את ריקה ..
[ליצירה]
אתה מזכיר לי את רובין הוד...
יפה ונכון,אין שחר לבעיית העשירים/עניים.
לעד חלק רק ירוויח...וחלק ימשיך לחפש את לחמו.
הכאב עמוק,אך כל שנותר לעשות...זה לכתוב.
נ.ב.
רק אל תתחיל ללבוש געטקס..