[ליצירה]
שיר מעולה.
פסימיות וכובד משא בהווה עם אמונה בעתיד אופטימי. חכמת החיים היא: ברגע שתפסת את קצה החוט של האופטימיות, אל תעזבנו, כי גם בעתיד הרחוק נכונו לנו קשיים (מסוג אחר) אבל כל זמן שקצה החוט האופטימי בידך, תוכל לעמוד בקשיים אלה ולפעמים דוקא הקשיים נותנים משמעות לחיינו - בזכות האופטימיות מסר ברור
[ליצירה]
מסר...
תודה לך על תגובותיך..
עקבתי אחריך קצת, וגיליתי אותך
משקיע, קורא ומגיב, כמעט לכל שיר..
אשריך !
עיתים קשה לפנות זמן ולקרוא את כל הדברים היפים
החדשים שמפורסמים כל יום מחדש..
עיתים יש את הזמן..
אך אין את החשק או אין מה.. להגיב.
אתה מצאת גם את זה..
וגם בשני לא מנעת אצבעותיך.
ושוב.. תודה.
[ליצירה]
יש לך את זה.
יש אנשים שחושבים, ששירה זה לכתוב בשניים שלושה משפטים קצרים ומסובכים, שמגיעים מאוצר האסוציאציות של הכותב ואינם מתחברים עם החוויות של הקורא. אני קורא לזה: "שירים למגירה". שירים שנכתבים באתר פומבי צריכים לדבר אל הקוראים, ומה שהופך אותם לשירים זו הבעת הרעיונות בצורה פואטית (אני בטוח שבאקדמיה יסבירו את זה יותר מדויק). אהבתי במיוחד את בית הסיום האומר, שהכול משתנה עם הזמן וגם עם אותן חוויות, כעבור שנה עולים ברמה.
[ליצירה]
מעוז צור יקרה,
ראשית, נאלצתי לקרוא את השיר פעמיים, כי רק בסוף הנבתי ש-"מעו" הוא שם של אישה..
שנית מצא-חן בעיניי איך נראים חיבוטי תקשורת עם אהוב מנקודת ראות של אישה.
בהקשר לכך אני רוצה לצטט לך שיר שכבר פירסמתי כאן שמציג את היסוסים שלך מנקודת ראות של גבר:
בנק אוצר המילים
הַשְּׁתִיקָה שֶׁהֱעֶנְקְתְּ לִי
הִנָּה הַלְוָאָה לִזְמָן אָרוֹךְ
לְלֹא מוֹעֵד הֶחְזֶר
וְעִם עֹמֶס נֶשׁךְ כָּבֵד.
הַמִּלִים שֶׁמָּשַׁכְתְּ מִפִּי
מְהַוּוֹת מְשִיכַת-יֶתֶר.
כְּכָל שֶׁתַּמְשִיכִי לִשְׁתוֹק
אֶזְדָּקֵק לְיוֹתֵר מִלִּים.
לַמִּלִּים אֵין הַנָּחוֹת
לַשְּׁתִיקוֹת יֵשׁ מְחִיר.
בתקווה שגם את תראי כמוני איך הדברים קשורים.
על טוב יורם
[ליצירה]
[ליצירה]
יפה יפה...8-)
אהבתי בעיקר את החלק האחרון...
מצחיק אבל המשפט שהכי התחברתי אליו הוא-
"לעיתים הכתיבה היא מפלט אחרון
לפני שאנו לוקים בשיגעון.."
[ליצירה]
אלי
ברוך הבא לאתר, בתקווה שהשירים הבאים שתכתוב
יהיו יפים ועמוקים כמו זה.
כל אישיותנו כטירה עתירה.
מלאת חדרים, מרתפים אפלים,
ועשרות "מעברי סתרים".
זכרוננו עצמו בנוי מגרות מגרות
(אנשי המחשבים ביננו מכירים את זה כרג'סטרים)
אם יכולת קיבול מדהימה,
אם נכנסנו לתוך חדר בתוכנו,
צללנו לתוך זיכרון שרק ממשיך להכאיב...
דלתות החדרים הם כמו דלתות בבית מלון,
בשביל לפתוח.. צריך מפתח,
בשביל לסגור... מספיק רק לטרוק.
אל נברח מזכרונות הרודפים אותנו,
אל נחפש "מעברי סתרים"
כח עצום נמצא בתוכנו..
לסגור דברים, הנאבקים להשאר פתוחים..
[ליצירה]
החיים מלאי צבעים
אופפים הם אותנו בחום.
אל כששחור בליבנו
נהפכים הצבעים לאפור.
אך דווקא כששחור בפנים....
אולי ייקח קצת זמן...
אך לבסוף נראה את הצבעים בחוץ..
תודה "ההיא משם".. טוב לחזור.
[ליצירה]
נכון,וגם נכון.
אתה צודק שהאקדמת גורמת לנו לאבד את היופי הפנימי שיש לנו מפרפר לבן.
שוחטת היא את ראייתנו הבלתי נגועה במחלת האקדמת.
אך לדעתי גם הכל תלוי בראיה האינדוידואלית..
כי ככל שלומדים יותר על דבר מסויים,הוא יותר יפה,לפחות בעיני. ה-בעיה היא שלצערנו בדורנו הנוער כבר לא שם! על פרפרים,ודווקה הגישה הזו של ללמוד על! תגרום, למי שהיופי הפנימי הזה נמצא בו, לחיות את. ושוב הכל אינדוידואלי.
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
רעותוש
אל ייאוש !!!
עוד ישנם אנשים,אנשי חייל ההולכים בינותינו,
עוד ישנם אנשים המוקירים טובה,
עוד נכונו מאבקים, עוד נכונו נצחונות,
עוד נכונו דברים טובים,
עוד נכונו אהבות.
ואת, אל לך לכתוב מחשבות נכאבות..
אך לרגעים קטנים.. נכונו הדמעות.
היי חזקה.
[ליצירה]
כואבת המציאות של אב המתאבל על בנו,
בראשנו זה לא אמור להיות ככה.
אך אלו הם החיים, והמוות.. הוא חלק מהם.
החיים מספרים בגאווה זיכרונות על המתים,
אשר במותם מות גיבורים..
ישארו לנצח "חיים".
כל שנה ביום הזיכרון הולך אני
לבית הקברות הצבאי בי-ם.
מדהים אותי לראות, מעבר לסיפורים של המתים,
מעבר לזכרונות שאנשים מעלים,
מעבר לבכיות, מעבר לטכסים..
מדהים אותי לראות.. איך ליום אחד..
הופך בית הקברות - לבית החיים.
כתבתי קטע: "נכתב ליום הזיכרון"
אך שם כתבתי ליום השואה...
וטוב שנכתבו מילים על סבות ונכדים.
[ליצירה]
יפה.
הדבר המעצבן מצד אחד,ומנחם מצד שני הוא
שלעולם לא נגמרים המשברים,אך לעולם לא נקבל משבר שלא נוכל לעבור,
והסיפוק שאתה מרגיש כשאתה עובר משבר...מכפר על הצער שבהתמודדות איתו.
מאחל לך שהמשבר יגיע מהר...ויעבור מהר...
ושתעברי הלאה...עם מישהו אחר...