בעזרת ה' בחכמת הסוד מקובל: רחל- עלמא דאתגליא=העולם הגלוי לאה- עלמא דאתכסייא=העולם המכוסה, הפנימי. עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא: " לא בכיתי, זאת היתה רק הרוח שנשבה בעיניי וקצת אבק שנכנס, לא בכיתי, זאת הייתה רק הרוח". 1.מעשה פגישה: היא ידעה זאת, בטח שידעה. הולכת בין מכוניות דוהרות, ממוללת אצבעותיה בציץ חולצתה, מגוללת ומרפה, מגלה ומסתירה משחזרת בראשה את דבריו של האיש בלבן. היא ידעה זאת עוד קודם. חשה את הלהט המריר שבתוכה, לוחש, משתלט, כובש וממשיך הלאה. האיש בלבן רק הכניס תחושותיה לתבניות גיאומטריות, חוזר בקול מונוטוני על נוסחאות פיזיקליות, מחשב לנגד עיניה את מה שמתחולל בתוכה במספרים ובמשוואות. לא רצתה להקשיב, רק רצתה ללכת, הרי ידעה הכל. אך לא בוכה. כל הגשרים שבנתה במשך השנים קורסים אט אט. כל חלומותיה הגדולים, כיסופיה, מתרחקים, נגוזים לאיטם כאורות רחוקים, כל התוכניות, הרצונות, השאיפות העזות ביותר מתמוססות אל האין. היתה מעדיפה מכה וחושך על פני האיטיות המרגיזה הזו. גסיסה איטית של כל משאלותיה. היתה מעדיפה היעלמות פתאומית וכואבת העיקר שלא לראות את גופה ההולך ומחליש לא לחוש את רגשותיה מתפוררים, מתכהים לאיטם, מפנים מקום ללהט המריר שבתוכה, הלהט הכובש שנהפך לחלק ממנה. אך כמו להכעיס הכל ימות בהילוך איטי, ימצוץ מנשמתה את החיות התוססת שבה בלטיפה ארוכה. אך עדיין לא בוכה.יודעת שעליה לאזור כוחות, להיות המשענת לאימה. יודעת מה יקרה כשתספר לה, תשפיל מבטה ותאמר האמת. רואה בראשה את התמונה הזאת. אימה יושבת, מייללת, מזילה דמעות, נשברת לנגד עיניה והיא- עומדת בצד, שקטה מיושבת משלבת אצבעותיה כה חזק עד כי מאדימות, אך מאחורי גבה שאמה לא תראה. לאמה תחייך קצת, תגיד שלא נורא, שהכל יהיה בסדר, שיהיו חזקים אך בכייה ינצר בתוכה, מוביל אותה למסע אל דיממת ייסוריה. נעצרת על שפת המדרכה ברמזור אדום. משחזרת את דברי הרופא. אך הכל כבר ידעה. עוד מעט ואשוב לשמוע את קולו המשולהב של הרבי עת מסביר הוא מהלך מסובך ומופלא בתלמוד. עוד קצת ואזכה לראות אותו שוב- טליתו משוכה על ראשו מהווה כמסגרת לפנים הקורנות, המאירות שלו, זקו ששערות שיבה כסופות שזורות בו מגדיל את הדרת כבודו וכל מראהו אומר קודש. כמה שנכסף אני לאחוז שוב את הגמרא בידי, לחוש שוב את הרוח המפעמת בתוכה, להריח את ניחוח דפיה המתוק ישן ולשקוע בתוכה, לשכוח עולם ומלואו, לשכוח את המראות המזוויעים שרואים בפעולות הצבא מידי יום, לשכוח מהלוויות של עמיתים לפלוגה, לשכוח מהחיים שמעבר לפינה, לשכוח מהצבא שמחכה לי לאחר החופשה הקצרה הזו, לשכוח מהכל ולטבוע בתוך ים הפילפולים והלימוד האהוב הזה. מחזיק בהגה בקוצר רוח, מתפלל לרמזורים ירוקים, כמה שפחות להתעכב, כמה שיותר להיות בישיבה. כל כולי כיסופים וגעגועים למקום היקר הזה שהייתי רחוק ממנו זמן רב מידי. מעלה בזכרוני תמונות תמונות מחיי הישיבה. המולת מלמולים שנשמעת בבית המדרש עת יושבים בלימודי החברותא, מתווכחים, מסכימים, מתלהטים ונרגעים. שבת בישיבה- מעגלים מעגלים של לבן וקולות שירה העולים מעלה. קולו של הרבי מתנשא ועולה מקירות הישיבה בעת השיעור היומי… ועוד תמונות ועוד זכרונות, ועוד רוח המאיצה בי להמשיך… אור ירוק מתחלף באדום. חריקת בלמים, נזיפה- תסתכל מסביבך, תזהר. לחלקיק שנייה נפגשות השתקפות מבטה וצדודית פניו על גבי השמשה. עיניים אובדות עם אש של להט על פני עיניים שלוות שצעיף של כסף פרוש בתוכם. שיער פרוע, עבות בגוון הדבש על גבי קרזול שיערו שרסיסי נחושת שזורים בו. תווי פנים חדים שנמשים פרושים בם ללא בושה על גבי תווי פנים אציליים, רכים, נעימים. איש ירוק. חייבת להמשיך ללכת, לא לעצור, לא להבלע בתוך ייסורי השקטים, החונקים, הממלאים. אסור לאבד שליטה כשרואה חלומותיי קורסים. חייבת להחזיק מעמד לנוכח חוורוני. חייבת להשלים עם הלהט המריר שכבר הפך לחלק ממני. פרידה אם היתה מסיבה אליי פניה אז- הייתי מבין הכל. היא הייתה מפנה ראשה בתנועה מהירה, מרימה מבט ומחייכת. משהו בביטחון שבתנועותיה, משהו ברכות הפנימית שבה, בשילהוב מבטה, בחיות שבה היה מגלה לי את הסוף. הייתי חש זאת, ללא הסבר, ללא מילים. הייתי מעלה חיוך דל על שפתיי והולך. אך היא לא הסיבה מבטה. למעשה היא בכלל לא חשה בנוכחותי. היא היתה עסוקה בכישוף העצים והשיחים שהקיפוה. כישוף? ובכן, כך זה נראה- איך שהרימה מכחולה בריכוז רב ומתחה קווים ונקודות על גבי בד מתוח בתנועות נמרצות, אחוזות תזזית, כאילו כח נסתר, רב עצמה הוא העומד מאחורי אצבעותיה ומניעם בפרץ רגשות. עמדתי שם, נפעם מן העז והעצמה הטמונים בגוף הדק הזה, עוקב בסקרנות אחר הקווים הנמתחים ומתעקלים על פני הבד הלבן, אחר המחשבות והרגשות הנשזרות בין צבעים וכתמים עזים, אחר הידיים הנעות במהירות, בהחלטתיות כמנצחות על תזמורת העצים והעשבים, כנותנות להם כוח להמשיך לגדול ולצמוח. לפתע ידיה פסקו נוע ונפלו שמוטות לצידי גופה. היא עמדה כפסל רגעים ארוכים. שקטה, נטועה במקומה, ראשה מורכן. כעת יכולתי לראות את ציורה במלואו. בתחתית הבד שכב מלאך לבן, כנפיו שמוטות, ידיו מכונסות לחיקו, ההילה שעל ראשו מטושטשת. במרכז בטנו ניצב כתם כתום היוצא הלאה ומתפרש על פני כל הבד, מקיף הכל במסגרת פראית כתומה, נתזים נתזים, ללא גבולות. המלאך, שברירי וכנוע, שוכב בתוך ים של קווים ירוקים נוטים מטה כעשבים נבולים חלשים, ובתוך מעויין כתום המאיים לבלוע אותו. ועל פני הכל מתוחים קווים קווים, שתי וערב של שחור כסורגי כלא אפל. הבזק הציור כאב לי. מבלי משים פסעתי צעד אחורה, מתרחק מהעצמה, מפריצת הגבולות, מכניסתי לאשר לא לי הוא. תזוזה. כעת יצאה מקפאונה מושיטה יד ממששת באוויר, נאחזת בתמונה, מורחת באצבעותיה את הצבעים. מבלי משים מערבבת כתום עם לבן, ירוק עם שחור. הסתובבתי במהירות וחזרתי על עקבותי בידיעה שחדרתי למקום סמוי מעין, והתמונה האחרונה ממשיכה להדהד בראשי. יד חלושה, נאחזת, ראש מורכן וגב שרעדים עדינים ובלתי מורגשים עוברים בו. 2.דיבור החזן מסלסל בגרונו. לפנים נהגת להתמסר לקול הזה, להתהלך בתוכו, כל-כולך, אך כעת הקול המסולסל, המתוק, העדין נשמע מנוכר כל כך ובמקום להקשיב חוזרת את לזכרון יום קיץ מריר וצהוב. אם שפופה נאחזת ביד בתה הרכה בשנים, לחיים תפוחות, גומות עמוקות. נזכרת- זה היה בשבוע שאבא הלך. פוסעות בדרך לסבתא, בכפר. הולכות על שפת נחל עמוק. מים שוצפים, גועשים, קצף לבן. אך לפתע- קיר. "אמא, למה יש קיר בתוך הנחל?" "זה לא קיר, קוראים לזה סכר". "אבל, אמא, למה לשים קיר באמצע המים?" "כי יש המון המון מים והדגים בבריכה ימותו אם כל המים יבואו אליהם, אז שמים סכר שיעצור את המים. תסתכלי, את רואה? בצד השני המים שקטים וזה טוב יותר". ילדה תמה- מתבוננת כואבת. ברכת מודים- השתחווי, הזדקפי, חייכי, לכי לסניף, התווכחי בלהט, כמו תמיד-שלא יראו, שלא ידעו. לא לחינם לבשת את הבגדים הכי ארוכים והכי רחבים שלך. שלא יראו. שלא יבחינו בגופך המחליש והולך. שאמא לא תראה. בשלבים מאוחרים יותר תדע, לא יהיה מנוס, אך כעת- כמה שיותר להסתיר. ממני לא מסתירה. הכל אני רואה. מתחת לשרוולים הרחבים רואה את ידיי החיוורות. מתחת לחצאית הארוכה רואה את זכוכיות רגליי, ומתחת לגוף הזה חשה אני בלהט המריר הזה בתוכי. מתפשט, כובש עוד חלק ועוד חלק. הכל רואה, הכל יודעת, אך להסתיר. שוב זכרון מריר צהוב. ילדה תמה, מרחמת על כמה קורות עץ. "אבל, אמא, כואב לקיר, המים מרביצים לו, כבד לו"- חשה ברעד בהלה העובר באצבעות אמה הלפותות בידה. "הוא חייב לעצור את המים, הדגים ימותו, השדות יוצפו". "ואם נעשה רק חור קטן?"- הרעד מתחזק בכף ידה הקטנה. "אסור שיהיה חור בסכר, אסור שהסכר ייפתח". "אסור שהסכר ייפתח"- חוזרת אחריה, משננת, מבינה. מחזקת אחיזתה ביד אימה. "אסור שהסכר ייפתח"… אסור שהסכר ייפתח, תקשיבי לחזן, תלחשי את מילות התפילה, התנועעי, אל תחווירי, אסור שהסכר, שהסכר--- "כהנים"- קריאה מלאת יראה היוצאת מפי החזן. בזווית העין מבחינה בדמות נצבת. גבה מופנה לקהל, פניה לארון הקודש, טלית לבנה מכסה אותה, מסתירה. הדמות שולחת קולה, קולה מפתיע- עמוק מהאוקיינוס ונעים מנוצות. כעת מסתובבת מעל לקהל הראשים, לובן רקום בפסי תכול, לרגע קט- הבזק נחושת, טלית מכסה, משוחה על הראש, מהווה כמשכן של אור לקול הצלול, הברור, המתנגן כעת בקול רם. "יברכך ה' וישמרך"- והיא שומעת את קול המלאך בוקע, מרעיד את אוויר החדר ובעזרת שרביט מילותיו ממיס צער ויגון מליבה ומציף עניה באגם של אור. "יאר ה' פניו אליך ויחונך"- ממשיכה לנוע, מוקסמת מן הקול אך משננת- אסור שהסכר ייפתח. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"- הקול נודם, מותיר אחריו שובל של צעיפים כסופים עפים באוויר בית הכנסת, ראשים מורכנים, נעים לקצב התווים, חלל של הדרת כבוד. משלבת אצבעות חזק, כמעט עד לזוב דם. אסור שהסכר ייפתח. חשה בטיפת ברקת מציפה עינה אחר משתחלת מטה, מטווה שביל מפותל על לחייה ונספגת בגופה. אסור----- יורד במדריגות המחברות בין בית הכנסת לאולם האירועים. נותרו דקות ספורות עד הלימוד עם הרב אך רגליי ממאנות לפקודות ראשי, הן מושכות אותי לכאן, למדריגות האפלוליות שאור בין הערביים משרטט בהם צורות שתי וערב. בשעה זו שבין אור לחושך, בין חול לקודש, בין חסד לרחמים אני יודע שהיא כאן. תחושה מתערבלת בבטן אגרופים קמוצים הממאנים להירפות, כולי דרוך, מתוח לראות אותה. מפחד. הגבול שעברתי קורא לי לשוב אליו, לחזור למקום מבטחים, אך איני יכול. אני מעורב מדי, הצבעים העזים הזרוקים על הבד המתוח הכניסו אותי למערבולת משחקם. אני מעורב כבר לא יכול לשוב. יודע. עוד שעות ספורות אולם מהוסה זה יתמלא בהמייה. שמחת הפורים תחל ומוזיקה תחולל עד אור הבוקר סוחפת עמה תלמידי ישיבה מבושמים הרוקדים ושמחים בשמחת המצווה. אך כעת האולם שומם, דרוך, האם הוא חש בפעימות ליבי? עומד, מביט נוכח, מעביר עניי על פני שורת הציורים של הגלרייה, ציורים צבעוניים, רועשים עומדים בגאון בצפייה לתהילה משובחת. היא חייבת להיות כאן, עיניי סובבות, נעות, תרות אחר הציור האחד שבו לא אראה עליצות ושמחה, שבו לא אראה חלומות ושאיפות, שבו לא אראה תקווה. ציור אחד שיפרוש לפניי את שרוצה לדעת. יודע, יודע שהיא כאן, לרגע מתייאש אך אז מבחין בה. תמונה רועדת, מושפלת מבט, נצבת בפינה מייחלת לגלימה שתסתיר אותה מחיטוטי מבטים של עצם זר, מנוכר. מייחלת להתכסות בעצמה לטבוע במערבולות כאבה. יודע שזאת היא. מרוכז במטווה הצורות והצבעים. קרש הנעוץ במסמרים מחלק את הבד לשניים מצדו האחד- עשן צבעים ופיתולים ומצדו השני- לבן בוהק, מסנוור באחידותו. לבן שלם מלבד מעט פסי תכלת המכוונים אל הקרש (או שמא זו יד שלוחה?). לא מבין, לא מבין. קודמו היה ברור, מתרגם כאב לצרות יפות, הגיוניות. אך זה, מכניס אותי בכח לכאב העז, הקהה. פורש לפניי נפש נערה רכה, נערה מלאה בעז ועוצמות, נערה אובדת, מועדת. מועד איתה ולא מבין. הצבעים מהבהבים, מהדהדים בראשי, נוזפים בי על שהלכתי רחוק מדי. אך היא מבינה. בשקט נצבת. עדה אילמת לדומיית הזעקה, לידיים הזבות מאחורי הגוו הזקוף. אז ידעתי. אור יום דועך על פניי, קרן אור אחרונה, שלוחה, נאבקת על חייה, מצפה להושטת יד, לעזרה. אך עמדתי, מודע לתמצית הכאב והאובדן שבעולם הפרוש לפניי. מבין לא מבין, כואב לא כואב, יודע, ידיעה מוסתרת. מן תחושה מעורפלת מתגוללת בבטן. החלטה שהתגבשה בתוכי. מופשטת משאבין, מכוסה משאראה, מטושטשת משאדע. יכולתי לפרוש, להניח הצרור מאחוריי, אך ידיי הושטו לנתינת עזרה, ולא לקרן האור האחרונה. זו דעכה כבר, מפנה מקום לערפילי חושך, לנצנוץ הלבנה, לאבק הכוכבים הזוהר ומתפשט באפילה. 3. מחשבה אני לא נמצאת כאן היום. אני לא נמצאת. זו לא אני המתהלכת באולם בין ים האנשים והראשים, זו לא אני המהנהנת בראשי למכרים, מבזיקה חיוכים, לוחצת ידיים, זו לא אני. אני כלואה בתוך זכוכית אטומה. במבט מזוגג מתבוננת סביבי. לא פרצופים ואנשים מקיפים אותי כי אם כתמים מטושטשים, מרוחים מעוותים. כתמים הניגשים אליי ומדברים איתי. אני לא מבינה. כאלמת, מפנה ראשי לכתם שלא זיהיתי, מתרחקת. ידיי סובבות, תרות אחר מעקה להישען עליו, לבסוף, כשהן מוצאות הן נאחזות בו ללא כלות, מעבירות אליו את משקל גופי, אם יתמוטט- אמות יחד איתו. ההמולה מכסה אותי. צבעים ובלונים מסתירים ילדה אפורה אחת. ראשי מורכן, רקותיי מהדהדות, מתחילה להסדיר נשימתי, לחזק עמידתי. רגע קט לפני שפוקחת עיניי אני שומעת את זה- תו יחיד בתוך המולה. רעש התופים מחליש, מרחף כרקע מעורטל, אך התו היחיד ההוא נשמע באוזניי. יודעת- הוא מתנשא מעלה עד שמגיע לתקרה ואז נמוג. ואחריו בא עוד תו ועוד תו ועוד, צלילי חליל דקים, שקופים, עולים, מתפתלים באוויר, נעלמים בחלל, מותירים אחריהם שובל כסוף. ועוד צלילים באים, עוטפים אותי ברכות, רוחפים על פני עפעפיי, ריסיי, לחיי, נוגעים, רוחקים, עוטפים אותי במצע של שכחה אחר נכנסים לתוכי, ממיסים כבלים עבים, מניסים אויבים, מגמדים יגון. כל תו מוריד מעליי צרור הטומן בחובו מחשבות או כאב, הם נאספים בתוכי למחול הצלילים, זורמים בדמי, עוברים בכל תא ותא מגופי מפזרים בו חיות וזוהר חיוור. חשה בצלילים המפעפעים בתוכי, תוהה איך עדינים שכאלו, שבריריים, עקפו חומות כה גדולות ועבות? אולי זכותם, ברותם, אולי משהו אחר שאיני מבינה. אלומות אור מתפזרות בתוכי, אצבעותייי רועדות על גבי המעקה הקר, מפרכסות מהאור הזר להם. מרכינה ראשי, עומדת דמומה. הצלילים פוסקים, נותרים רגע בחלל האוויר ואז מתמוססים לאיטם. פוקחת עיניי. אף כעת כל הסובב אותי מטושטש ומעורפל אך לא בשל הזכוכית האטומה אלא בשל הדמעות המציפות עיניי. שולחת יד למחות אותם ואז רואה אותו. גבו מופנה אלי, נחושת תלתליו מעטרים ראשו. לפני שמבינה הוא קם והולך, בידו אוחז בחליל עץ דקיק. רחש הלילה סגר עליי ועל חבריי לפלוגה. לפנים פחדתי מהשחור המאיים הזה המחביא צללי אויב בתוכו, אך כעת אני מהנהן אליו, אל השחור, הוא מזכיר לי את השחור בציורים שלה, הוא כבר לא מאיים כי הוא חלק ממני, כמו שאני חלק ממנה. אני מהנהן אליו והוא מהנהנן אליי בחזרה. שוכב על העפר, הנשק מוכן לפנים, טעון, מוכן לכל רעש חשוד. הקור חודר לעצמות, רק המחשבה עליה מאירה במארב הזה. מה כוחם של צבעים לחבר שתי נפשות זרות, לשתפם בכאב. כשם שהתערבב הכתום בשחור כך התערבבתי אני בה. יודע שקיים משהו נסתר שעדיין לא מבין, משהו שאחראי לכל, כשם שאחראית היד האוחזת את המכחול לקווים היוצאים ממנו. מהרגע שחזרתי לצבא ממשיך לחשוב עליה- זו שכל מה שראיתי ממנה הוא גב ותנועות ידיים נמרצות. מנסה להבין את ציוריה, להפריד קו מקו ולהבין את שרצתה לומר. חש שעליי לשוב ולחשוב עד שאדע, עד שאדע מה יוכל לרפא נפשה, אך כל עצה שמטכס חלושה מדי. מה יוכל להיות כה חזק, כה פנימי עד שיציל אותה מתהומות נפשה?? ממשיך ומגיע לאותו אין מוצא, אותו אובדן עצות. אך לא מתייאש. אף המלאך לא מפסיק ללחוש לעשבו- "גדל". מעלה לנגדי את ציורה הראשון- המלאך שמוט הכנפיים, העלים הנבולים, הכתום, השחור, מביט בתמונה וחש שהיא זזה. הצבעים מתחלפים, מתערבבים מחדש, קווים מתפתלים, משתנים. במבט מבולבל עוקב אחר התהוות התמונה, מכחול נעלם זז, מטווה דמות לנגד עיניי. כשנעצר מבין- זאת היא. יודע שזאת היא כי לא יכל להיות אחרת. תווי פנים חדים, עיניים נוצצות, סומק עז בוער בלחיים מנומשות, שיער דבש עוטר דמותה בהילה מאירה וחיוך קל מסתמן על שפתיים רחבות. זה היה אז שהבנתי. לא הבנה מעורפלת, מטושטשת, כי אם חזקה וברורה. הבטתי בעוז רוחה, בכוחות האדירים שבה וחייכתי. חייכתי כי ידעתי שזה הדבר הנכון, כך נועד להיות. חייכתי כי צפיתי את ההמשך, את המהלכים הבאים, את הפריחה, החזרה לחיים. חייכתי כי אף היא חייכה. דמותה עוד נותרה מולי כשהגיע האור הגדול. היא ידעה זאת, בטח שידעה. פוסעת בצעדים בטוחים, גוו זקוף, מסתירה חיוכים, משחזרת בראשה את דבריו של האיש בלבן. היא ידעה זאת עוד קודם, חשה משהו מתגמד בתוכה, חשה חיות החוזרת ומפעמת בה. הרופא לא רצה לאשר את תחושתה. אומנם חלה נסיגה- כך אמר- אך היא קטנה ופעוטה, אל תצמחי עליה תקוות. היא שמעה אותו, ידעה שהוא צודק ולמרות זאת חשה בכוח החוזר לגופה, בקלילות המתפשטת באבריה. חשה ברוחה ששבה למקומה, בחיוך שנמתח שוב על פנים ובניצוץ שחזר למשכנו בעניים סקרניות. האור תפס מקומו בעולם, מגרש מפינות חושך ויאוש, מפנה מקום לחלומות שגנזה, לשאיפות שננעלו בתוך תיבות ברזל. היא ידעה- אל לה לפתח תקוות שוא, דבר עוד לא בטוח אך אזרה כוחות. יודעת שאם זה יחזור- שוב לא תשבר. כעת יש בתוכה מילים שנאמרו, צלילים שנוגנו, נפש שחוברה אליה, מביטה ועוזרת. חשה שהיא צועדת בקרנבל של מראות. הכיצד אטמה עיניה ליפי העולם? לצבעים, לריחות, לזכות הבראשיתית שלו? לא עוד, חזרה ואמרה, לא עוד. היא החלה לפסוע במעבר החציה כשראתה אותה. מרחוק הבחינה בה ונעצרה מיד. מולה, על עמוד נתלתה מודעה מוכת אבל. כתב קטן, שחור, מכיל עולם שלם בתוכו. במרכז המודעה הודפסה תמונה- עיניים אפורות, תווי פנים עגולים, רכים, חיוך רחב ותלתלים שנחושת שזורה בם. משהו נקרע מליבה, אולי הייתה זו זעקה, אולי משהו אחר. היא לא זכרה דבר מאותם רגעים. לא זכרה איך קרסה בין פסים לבנים ושחורים, לא זכרה את צפירות המכוניות, הצעקות, האיש החסון שיצא ממכוניתו ותמך בה, מושיב אותה על ספסל במדרכה. לא זכרה את העיקצוצים שעברו בגופה, את שפתיה הכחולות, הרוטטות, את חיוורון פניה. היא לא זכרה איך עצרה מונית, איך הסבירה לנהג, איך שילמה לו. כל שזכרה היה היובש בגרונה. יובש חונק, סוגר, מן צריבה ממיתה, ריקות מוחלטת של אוויר. היא שיוועה למעיין. למעיין שמצאה במדבר, אך הוא נגוז. מותיר אותה בבצורת מדברית תחת השמש הקופחת. היא עמדה בצד, נשענת על גזע עץ מסוקס, מסתתרת תחת ענפיו העבותים. שולחת מבט למקום בו הצטופפו כעת אנשים חבוקים, מוכי יגון. פה ושם נפרצו זעקות מרות ונשמעו יללות אך מעל הכל התנשאה הדממה. דממה מעיקה, כבודה, יבשה שמכילה בתוכה מצבור זעקות שלא נזעקו, געגועים שלא סופרו ואמת מרה שלא עוכלה. דממה שנוצרה מדמעות חבריו, מהלטת פנים של משפחתו ומהרכנת הראש של חיילים ירוקי מדים. היא עמדה בצד, פניה אדומות, שטופות דמע וראשה מורכן. הטקס החל. מילות הקדיש התנשאו מעל לראשי האנשים, הרב אמר כמה מילים אך היא לא הבינה, כל ששמעה היה הברות קטועות, מתכתיות. היובש עדיין שלט בגרונה, מערפל חושיה. שפתיה רטטו עיניה צרבו- קראו לשינה. היא עצמה עפעפיה. רוח אירעית שחלפה ליטפה פניה. היא ראתה קווים מתרקמים, מתהווים לנגד עיניה. יודעת שכשתגיע לביתה תמלא בהם את הבד הלבן העומד דומם, מחכה לה. בתחילה נקרמו קווים ירוקים, זקופים, עומדים בגאון, לאחר מכן- בתחתית הבד התפשט כתם חום גדול ועליו נמתחו קווים דקים, שחורים- כאבנים בחומות ירושלים, ומעליו, ביער הירוקים נפרשה דמות לבנה, מעורפלת, כתם מרוח, ובתוכו אט אט, בביישנות, נוספו ניצוצות נחושת. היא פקחה עיניה. בתוך פניה התועות, הבוכיות, השטופות דמעות נמתח חיוך קטן, כמעט ולא מורגש, חיוך של הבנה. "בכיתי ורוח ארעית נגעה בי כיד נעלמה המוחה דמעותיי"