[ליצירה]
הסבר קט:
ב"ה
זה מעין השלמה של היצירה שהזכרתי (העונות וכו'), ולקרוא רק חצי.. זה פשוט לא שלם... למען האמת כבר כשכתבתי את החלק הראשון תכננתי לכתוב את החלק הנוכחי, כדי שזה יהיה כאילו חורף (החלק הקודם), קיץ (החלק הזה), ועונות המעבר (הסוגריימים, שהם גם זהים בשתי היצירות). אבל היה אז תחילת הקיץ, ולא הייתי מספיק קייצית כדי לכתוב את זה, אז רק עכשיו יצא לי לכתוב. אבל אם עכשיו הייתי מוסיפה ליצירה הקודמת את החלק הזה בתור "עריכת יצירה", אפחד לא היה רואה את זה , אז כתבתי את זה ביצירה חדשה, אבל זה בעצם אותה יצירה... וכוונתי היתה שתקראו אותה בשלמותה. מה גם שאפשר להתחיל לקרוא אותה מאיזה קטע שרוצים, כי זה מעגלי.
מה, אני משווקת את עצמי? אני?! אני אמרתי למישו להעלות מן האוב את החלק הקודם של היצירה, שכבר טבע באבק?..
[ליצירה]
המממ...
הייתי מרחיב את המשל מעולם הפיזיקה קצת יותר... אולי זה יראה קצת יותר חנווני...:))
נראה כמו פירוש של ר' נתן לפיזיקה מודרנית...
'אבן שואבת' בלעז...
[ליצירה]
ואם בנשים עסקינן,
ב"ה
עשרה קווין של טלפון ירדו לעולם. תשעה נטלו הנשים, והעשירי היה תפוס. (יש עוד המון גרסאות: עם העשירי אפשר לעשות מה שרוצים).
[ליצירה]
טוב, אם מבקשים אני חייבת למלא את תפקידי!
ב"ה
אין ספק שהשילוב בין הירוק-חאקי לשחור המטאלי ובין היד המאובקת, לחלקה העליון המרוח ונמשך כמו בהבזק מהירות, מעיד על הרצון לאחד בין הישן לחדש , בין הטבעיות והחיבור לאדמה הנושנים, ובין המהירות וההבזקים של התקופה המודרנית והפוסט-מודרנית.
המוטיב של המחשת תנועה בתמונה, שבעצם לא זזה, בולט כאן מאוד. אך רואים שכל הקווים שממחישים תנועות מכוונים כלפי מטה. כמו-כן, גם היד פונה למטה. אולי בגלל כח המשיכה, בגלל שכך נח לו לאדם לחיות - לרדת למטה. לעלות זה תמיד יותר קשה. הטשטוש הקל שבקצות האצבעות, שקרובות ללמטה, מראה רק מעט מן העלטה והערפילים שמצפים למטה. גם הקווים מצד ימין שנראים כמו שבר בדף נמצאים למטה. מתחילים מהקצה, ומנסים לחלחל גם למקומות הנעלִים יותר.
היד מתוארת בפירוט רב, ואינה נראית שמוטה כלפי מטה אלא זזה וחיה, בעלת אישיות. אם כי קצוות האצבעות מִטשטשות ככל שהן מתקרבות ל"למטה" האיום, שמעכיר את הכל.
עד כאן להיום, תודה למאזינינו ושלום רב.
[ליצירה]
טובי, שכחת בית אחד:
תבלז ורב הוד רך ימב הרב.
נפגש ותלדק, נפרד ותלעד.
מב קשא דם, אככוש לותר גליו,
לאי וכלל מצוא אתא שרא בד.
(העיבוד נעשה בחפיפוּת, ועל כן הוא פחות מושקע משלך).
[ליצירה]
מתקרבת -
ב"ה
אם לא שמת לב, כשהוא מדבר בשם עצמו הוא נשאר בסגנון המיושן והגבוה. הוא עובר לסגנון יומיומי רק כשהוא מצטט את אשתו. ומובן למה, הרי היא מאלה שרוצים להיות מודרניים ושלא מגדירים עצמם דתיים.
[ליצירה]
עלתה לי עוד מחשבה.
כשהעלה מת ומתייבש ומאבד את חיותו, הוא נעשה חסר אונים וכח המשיכה מושך אותו אל השרשים. אבל כל עוד יש לו כח משלו והוא ירוק וחי, ויש לו עתיד - הוא לא זקוק להתרפקות על העבר והוא מסוגל להחזיק את עצמו ולהתקדם.
אולי העמסתי יותר מדי משמעויות על עלה אחד מסכן, אבל לא נורא, הוא גם ככה ינשור מן העץ.
[ליצירה]
הערות, הערות!
ב"ה
קודם כל הערות על התגובה שלך - זה לא נח מיקל מקהילתקודש חפיפנבערג, זה נח שמייקעל מישיבת עויישה חיים! אבל נסלח.
ובקשר ליצירה - מה, זהו?
ומה עם החייל? ומה עם המתנחלת עם התיקים? כלומר, שמחמית זה לא מספיק, יש עוד סוג של מתנחלות, כאלה שלא ממלמלות ולא מחפשות אנשים הגונים. אה, ויש את הסוג החשוב ביותר של טרמפיסטיות, שזה אני כמובן! סוג של בחורות מסכנות שמסיימות שבוע ארוך ומייגע של עבודה ומחכות באיזה צומת די סואנת בין ירושלים לת"א, מקום כזה ששום נהג צפונבון מהמרכז לא עוצר לטרמפיסטים, ואפילו לא לטרמפיסטיות, ופתאום קולטות איזה מכונית שעוצרת, באות לשאול אם זה לירושלים, ורואות את הפרצוף שליד הנהג מחייך חיוך ממזרי כזה ואומר "לירושלים" ו"זאת הזדמנות טובה לנקום"... אז הן נכנסות למכונית באכזריות, וגורמות לממזי לסובב את צווארו כליל כדי לשוחח איתן לכיוון המושב האחורי. והכי נחמד זה שהן שואלות אם אפשר לעשות שיחה וממזי מגיש להן את הטלפון שלו, וד"ל. אין ספק שזהו הסוג המשמעותי ביותר של טרמפיסטיות.
אה, ונהנתי מהסיפור, אגב.
[ליצירה]
כן,
גמני לא הבנתי מה בדיוק עובר על ההבל.
הדמות הוא זכר שלובש בגד ים, שבא בצורת מכנסיים קצרות ורחבות, להגדרתך.
אני זוכרת לפני זמן כלשהו, די קרוב להצטרפותו של מגן, שהוא מרסם פה את התמונה הזאת. אני עדה! היה פה דיון על התפישה שמביע הצילום, לגבי גדולת האדם וכו'. היו תגובות רבות. ואם זכרוני אינו מטעני בפרסום הקודם מגן כבר אמר שהוא צילם. אם אני לא טועה.