[ליצירה]
מעולה. חכם, נעים, תמים, כנה ועוד ועוד ("עוד" אחד מהשניים הנ"ל ממשיך את המחמאות וה"עוד" השני ממשיך מתוך הכיף שצץ בקריאת השיר ודורש עוד יצירות כאלה!)
תודה.
[ליצירה]
וואו
וואו!
והעימוד ממש ממחיש את הפחד, וגם המקפים, כמו זעקות חנוקות שנבלעו.
אני ממש יכולה להרגיש את החוויה. את האימה ואת ההתרוצצות הנפשית האינסופית כשאין שום מקום שטוב להיות בו ושום מפלט אמיתי מהתהום.(כמו שרומזת גם הכותרת.
השקיעה, האסיות, תחושת האין מוצא.
והשאלה בסוף - "איך אעלה אל אבי/ ואין בנפשי מתום?"
וואו. זה ממש חזק.
(תודה על ההמלצה.)
[ליצירה]
תודה שנגעת בסיפור שלי בדיוק רב.
הצלחת להפוך סיוטים שלי לאגדה,
הלוואי וגם אני אצליח.
ואתם, אליכם מדברים בלא שתקשיבו, תדעו;
יש את סבל הקיום והוא ספון בקירות ליבנו ובדמעותינו,
ובאגדות האמיתיות אותן לא מספרים לילדים.
תודה, ים, יש לך לב רחב.
[ליצירה]
קיים פה איזשהו פרדוקס (עד כמה שהמודע שלי הצליח לגעת בקטע). היא (או הוא) שונא(ת) אותו אבל הוא נושא בתוכו רגש כלשהו שמצריך לעבור תהליך של אובדן. כאילו הוא סובל ממזוכיזם שגורם לו לאהוב אנשים שפוגעים בו, אבל הוא מנסה להתגבר ...
הסתבכתי
כרגיל, כתיבה טובה.
[ליצירה]
1. לא ידעתי שבנים עשויים להיות מוטרדים מפריט קטן כמו עגילים, אבל אם כבר הזכרנו אותם, כמייצגת את עצמי, אני יכולה להגיד שאני עונדת אותם כדי להרגיש טוב עם עצמי, לא בשביל אף אחד אחר.
2. ספגטי לא שוברים לתוך הסיר! פשוט נותנים לו להתרכך עד שהוא נכנס בצורה שלמה לסיר.
בקשר לשאר, אני עוכבת בציפיה דרוכה ל"קול ששון וקול שמחה", הרי מרכזניק ממוצע לא מושך את ההכרות עם בת הזוג מעבר לחודש, לא?
[ליצירה]
אני לא אוהבת מספרים ראשוניים. אני אף פעם לא יודעת אם הם באמת ראשוניים או שאני לא מצליחה לחלק אותם כי אני לא טובה בחילוק. מספרים זוגיים הם נחמדים- ברור שהם מתחלקים בשתיים וזה כבר עושה אותם יותר פשוטים.
בקשר לעבודה- אפשר למצוא בתור מכונית משטרה או להוסיף כמה אפסים מקדימה ולהיות מונית אבל הכי שווה להיות אמן דיכאוני ועני שאחרי מותו יחשב לאמן דגול ושמו יזכר לעולם.
הכי חשוב- רשמת שהסיפור לא משו לדעתי הוא משו משו.
[ליצירה]
תיקנתי ל-שהיו.
היה עלינו נשמע כאילו זה נעשה בעל כורחינו.
אני אישית תמיד אוהבת להגיד מילים טובות ואוהבות (למי שאני אוהבת).
דינה תודה שאהדת ותודה לכל מי שנותן מילים חמות..
[ליצירה]
הי, היה ממש משמח לגלוש לאתר ולגלות סיפור של כריסטופר רובין!
חמוד חמוד חמוד!
איזה יופי להם הלוואי שלא ילכו לאיבוד אחד לשני שוב.
הערה קטנונית אחת כי אני חייבת- קו 400 מגיע לבני ברק מקסימום בבוקר מוקדם לגבעתיים, בקו הזה בת לא מתיישבת ליד בן! (קצת הגזמתי).