[ליצירה]
אוקי משה, אז נלך מהסוף להתחלה:)
ענייני ניקוד:
המוות שֶׁהִכָּה - אלא אם יש סיבה מהותית שלא ניקדת. ספר לנו?
אוֹוֵה - מקסים. הטיה לא שיגרתית.
טְלָפָיו
כיף לראות שׂימלת ניקוד ראויה לכזה שיר.
~*~*~*~*~*~*~*
משה,
הלוואי וההיטהרות יכלה להיות קצרה כמו השיר שלך, ועמוקה ויסודית כלכך.
המוות להבנתי הוא הנפילות שלנו שמציפים בנו רגשות מעורבים.
מצד אחד תשוקה אל האור, לתיקון
ומאידך, מודעות להצגה שבהתנהגותנו (כאותו חזיר הפושט טלפיו לומר 'טהור אני').
הקריאה האמיתית היא המכרעת.
בניגוד לחזיר הטומן ראשו ברפש,
הקריאה אל ה' מהדקת אל הקודש.
עונג צרוף, מרגיש כנחצב מִלב.
לקרא ולהפנים. אחרי הכל הנה ימים באים,
ולוואי בסליחה ובחסד.
כּנרת~~
[ליצירה]
שיר נע בין תחנות חיים ותחנות זמן, ואחריתו סוד:
בית ראשון-עת השעה האובדת
בית שני-דמות המביטה במראה
בית שלישי -על החוף הדומם שם וכאן
בית אחרון -בקודש המצרף נשמה וסוד
[ליצירה]
[ליצירה]
מדוע לא שתקו המעברות?
אולי כי לא כולם חשו מקופחים, זועמים או מושפלים? כך, למשל, סבתי שתחיה- שעברה את תקופת המעברות ללא כל חויה טראומטית.
האם סבתי היא היחידה שלא מרגישה מקופחת וכו'?
נדמה לי שלא, אלא שיותר קל להתלונן ולנגח את הממסד. כן, זה גם נותן לסוציולוגים מקום להתגדר בו.
ולא, לא באתי לזלזל בסבלו של אף איש או אשה ש"זכו" להתגורר במעברות, אלא להביא את הצד שבדרך כלל לא שומעים.
[ליצירה]
מוות, עלה בחלוננו,
סופק כפיו
מטיל בנו ארסו
המצמת.
אך את הלחי, הרכה, הענוגה
זו השניה- נתנו ברצון
אך טבח בנינו נחפוץ
בידי בני פלשת - אכזר.
וילדנו?
תמים עדיין, מזה שנים
נוטל עדיין מגל ופטיש,
מרחם על אכזר,
נושק אויב.
הו אם אדומה! הו רוסיה הלבנה!
לא תם חלומך,
בני בנייך עודם אוחזים בחלומם,
מובלים אל משרפותיהם,
אחד אחד:
פצמ"ר, קסאם.
מוות
[ליצירה]
חזק ומעורר מחשבה
ועם זאת, לו אני הייתי כותב בכיוון הזה אז או שהייתי "כותב למגירה" או שהייתי מנסה לתת "קונטרה". כלומר, באופן אישי לא הייתי רוצה לעודד אנטגוניזם כלפי הקב"ה- גם ככה מבקרים אותו בצורה די חריפה... ונראה שהתגובות בכלל ותגובתך שלך בפרט עידנו את הדברים ולטעמי העמידו את הדברים באור אחר, קל יותר לעיכול.
ובלי קשר- אני מכיר את יצירותיך עוד מ"במה", ונהנה מהן כרגיל!
[ליצירה]
מיה-
"כל כבודה בת מלך פנימה" זה גם חלק מהתנ"ך, כידוע, ולא נראה לי שיש מקום לבטל אותו...
אם בת ישראל חשה כבת מלך, הרי שוודאי תחוש לצניעותה. מעולם לא חשבו חז"ל, ובמקרה זה דוד המלך, שצניעות פירושה זלזול בכבוד בת ישראל. את העיקרון הזה אני מקבל כחלק מתפישת התורה והתורה, כדרכה- נצחית, ומכאן שלא שייך לומר שהיא או תפישתה פרימיטיבית.
אלא, שנכון שיש לתרגם מושגים אלו לחיי היומיום שלנו.
מועדים לשמחה