[ליצירה]
אוקי משה, אז נלך מהסוף להתחלה:)
ענייני ניקוד:
המוות שֶׁהִכָּה - אלא אם יש סיבה מהותית שלא ניקדת. ספר לנו?
אוֹוֵה - מקסים. הטיה לא שיגרתית.
טְלָפָיו
כיף לראות שׂימלת ניקוד ראויה לכזה שיר.
~*~*~*~*~*~*~*
משה,
הלוואי וההיטהרות יכלה להיות קצרה כמו השיר שלך, ועמוקה ויסודית כלכך.
המוות להבנתי הוא הנפילות שלנו שמציפים בנו רגשות מעורבים.
מצד אחד תשוקה אל האור, לתיקון
ומאידך, מודעות להצגה שבהתנהגותנו (כאותו חזיר הפושט טלפיו לומר 'טהור אני').
הקריאה האמיתית היא המכרעת.
בניגוד לחזיר הטומן ראשו ברפש,
הקריאה אל ה' מהדקת אל הקודש.
עונג צרוף, מרגיש כנחצב מִלב.
לקרא ולהפנים. אחרי הכל הנה ימים באים,
ולוואי בסליחה ובחסד.
כּנרת~~
[ליצירה]
שיר נע בין תחנות חיים ותחנות זמן, ואחריתו סוד:
בית ראשון-עת השעה האובדת
בית שני-דמות המביטה במראה
בית שלישי -על החוף הדומם שם וכאן
בית אחרון -בקודש המצרף נשמה וסוד
[ליצירה]
[ליצירה]
בס"ד
בתור אחד שמכיר את פורס הכוכבים אישית (אני בן-דודו, זה שמדליק ומכבה את הפנסים אצל הנסיך הקטן) אני רוצה לומר לך שהוא בכלל לא עצוב או בודד.
עם כל הכבוד- לזה הוא יועד, לזה הוא נולד, ולא ימצא סיפוקו בשום דבר אחר.
כולכם מוזמנים לבקר, הלילה בחצות (אחרי האפיקומן)...
[ליצירה]
מדוע לא שתקו המעברות?
אולי כי לא כולם חשו מקופחים, זועמים או מושפלים? כך, למשל, סבתי שתחיה- שעברה את תקופת המעברות ללא כל חויה טראומטית.
האם סבתי היא היחידה שלא מרגישה מקופחת וכו'?
נדמה לי שלא, אלא שיותר קל להתלונן ולנגח את הממסד. כן, זה גם נותן לסוציולוגים מקום להתגדר בו.
ולא, לא באתי לזלזל בסבלו של אף איש או אשה ש"זכו" להתגורר במעברות, אלא להביא את הצד שבדרך כלל לא שומעים.
[ליצירה]
והקזתי דמי
על יסוד הספק
ומזבח הזהב
הועם - כמפקפק.
ביום יגוני דמעתי מלב
לא ידעתי נפשי
לא ידעתי מלל.
ואור לו הציץ
מבעד חלון
אחזתיו - לא ארפה
עד אראה כי -
שלום