[ליצירה]
דימוי מעניין, אבל לדעתי אולי קצת יהיר (במיוחד ה"לשאת את כתרי בגאוה/ להרגיש גדולה ותפארת (ונצח)" (ומה עםהוד יסוד ומלכות?)
אבל בסה"כ מענין ועשוי טוב
[ליצירה]
ממש לא מדובר כאן על קריאה בתורה במובן הפלכי של העניין. הקריאה בתורה באה להעביר משהו שנובע מתוך הצורה הפלכית להסתכלות על עניין הקריאה בתורה. זה רק כלי, לא הנושא.
ולכן, הניתוחים לא קולעים...
תנחשו שוב...
[ליצירה]
למה את מחפשת בטחון חיצוני למי שאת? חפשי את הבטחון בעצמך. יש לך קול משלך והוא ישפיע לא כשהוא יקבל פידבק חיובי מהחברה, הוא ישפיע כשיהיה לו צבע אמיתי משלו, צבע שיש רק לך.
שם לא יהיה צורך ב"אמן" של כולם, שם את תאמרי להם על מה לומר את ה "אמן" ומה הנכון והטוב ביותר לעשות. שם לא יהיה לך הרצון באותן נשקות של אישור, הן יבואו מעצמן...
בכולופן, שיר מקסים
ולמקרה שהתיימרתי, - "אופס!".
[ליצירה]
למאיר פרידמן
דבר המשוררת שכרגע ראתה את התגובה...
הרבה יש בתגובה של כנפי שחר ולא רק.
העולם שלנו מנוסח באופן אפוריסטי שכזה. כל דבר הוא ביטוי, או כלל, או דימוי או שיבוש של אחד מהנ"ל. כשאומרים לא לחצות את הכביש אז מתכוונים לא לחצות את הכביש. כשאני אומרת 'אין לחצות...' אני בעצם אומרת שישנה סתירה פנימית בתוך הכלל הזה. אין (בניקוד צירה) זה משהו שאסור לעשותו, אסור להפריח פעולה חדשה לחלל, כך שפעולה זו תהיה פוטנציאל בלבד ולא מימוש. האין (בניקוד פתח), על פי תפיסתי הוא כמו האין בניקוד צירה. אם כל כך מפחדים ממה שאין, למה לא ללכת לשם. אם הוא לא נמצא אז גם אי אפשר להיפגע ממנו והוא לא משתלט, הוא לא מסוגל לממש פוטנציאל כי הוא כלום.
הטענה שלי היא שגם באין (בפתח) קיים יש. היש הזה מוסתר מאיתנו ע"י החברה, הקולקטיב המסויים שאני חיים בתוכו ואשר מפחד שמא אינדבדואל מתוכו יגלה את היש שבאין (בפתח).
כל חברה והיש והאין שלה. ולכן, פעמים רבות, שאלות המופנות מכוון היש אל כוון האין (בפתח), נותרות באוויר, ממלאות חלל מסויים, אך נותרות ללא תשובה ממשית.
התחושה הזו של להישאר עם שאלה שאתה שואל באוויר, ללא שום תשובה ממשית מלבד פחדים, איומים או תשובה מתחמקות, זו תחושה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה בעצמך שום דבר ואתה לא קיים באמת, אתה סתם.
וזהו הסברי המנוסח בסרבול רב ובאורך מחפיר.
מקווה שעזרתי...
[ליצירה]
מעניין. נראה לי שהבנתי.
החידלון. כמו ה"לא-כלום" שכילה את פנטזיה. זה מפחיד. כאילו אנחנו צריכים להאחז ב"יש" הזה כי אנחנו מפחדים מהאין, מהלא-להיות, מחידלון. אבל נמשכים אליו באותה מידה, אולי בגלל הפחד. - הוא הרי נמצא ב"טבורו של היש". אי אפשר לברוח...
[ליצירה]
האדם הזה, שהוא לא אחי מבחינה ביולוגית,
פשוט נטש אותי.
כמו שיש תינוקות נטושים, אז אני אחות-לא-ביולוגית נטושה.
תודה על המחמאה. מזל שיש צרות בחיים, אחרת, על מה היה מהווה לי השראה לכתיבה אמיתית, כואבת וחושפנית כל כך...
[ליצירה]
אני לא רוצה להשמע מטיפה או מורתית מדי, אבל ילד, שתדע לך, סגריות זה לא טוב. יותר מזה, זה מאוד רע!
אם מה שכתבת הוא עליך, אז בבקשה תפסיק, ההשלכות של עישון הן לטווח ארוך והן לא טובות...
(נורא דורש לצטט את ונשמרתם וכו' אבל אני חושבת שאתה יודע את זה בעצמך...).
חוץ מזה, כתוב מצוין.
ופאנצ'ליין זו בעצם (בתרגום חופשי) שורת מחץ. שורה שכל הקטע בנוי למענה, בד"כ היא מופיעה בסוף, כמו בקטע הזה.
[ליצירה]
לא נעים לי להפר את האופוריה ששוררת בהרהורך, אבל, יש דברים שהם ממש לא בשליטה וגם אם יש דברים שהם כן, לא תמיד הכל לטובה.
תכל'ס, תלוי בהגדרות של 'שליטה' ו'דברים שקורים לטובה'.
[ליצירה]
נושא אלומותיו,
א. רק בגלל שדבר מסויים הוא אוונגרד באתר כמו צורה צריך להעריך אותו? כל אחד מאיתנו יכול לכתוב משהו ברמה כזו או אחרת על נושא שהוא קצת פחות פוליטקלי קורקט בחברה הציונית דתית לגווניה. ועוד: העובדה שיש גוונים שונים לחברה הנ"ל יוצר פחות אוונגרד ואף הופך נושא (כל שהוא) להיות יותר מושמע ואף ממסדי, מה שמבטל אותו במידה כזו או אחרת. מכאן, שכתביו של ירושלמי לא חלוציים ואין צורך להעריך את הכותב על חלוציותו.
ב. מה הקשר לרמת הכתיבה של המגיבים? תגובה על יצירה לא באה לשקף על רמתו של המגיב בתור כותב ולכן אין קשר בין הדברים. מה גם שאופי התגובה לא נכתב, בד"כ, בתור יצירה בפני עצמה, אלא כתגובה הבאה להביע רגש מסויים בעקבות הקטע , ביקורת (בונה או לא בונה) וכו'.
ג. אני מסכימה איתך על העובדה שחלק מהתגובות נכתבו באופן לא ראוי, גם מבחינת הביקורת שהושמעה בהן לא במילים נקיות, או לפחות בניסוח מכובד, וגם בנימתן הבאה להעליב את הכותב.
אבל, כאשר אתה קורא להם אומללים, אתה סותר את עצמך בקשר לרמת התגובות.
פרפר חרישי:
א. אין להכניס לויכוח שכזה את האמירה ש "הכל לשם שמיים וכו'". זה לא הויכוח כאן, הויכוח הוא על תוכן היצירה ודרכי העיצוב בה. אם את מוצאת חוברת הדרכה לכתיבת טקסט פוליטי שהוצאה ע"י הקב"ה, אני אשמח לקבלה.
עד אז, הטיעון "לקדש את שמו ע"י מימוש עצמי של כל
כישרונותינו וממילא זה לא גאוה... וכו'", לא תופס פה, לענ"ד, בהקשר שהזכרתי לעיל.
שמואל ירושלמי:
א. אני מעריכה את נכונותך להביא לידי דיון נושאים שבעיניך הם כאובים, לא צודקים וכו'.
כמו כן, אין בידי המדד לכישרון ולכן אין הויכוח כאן יכול ליסוב סביב היותך מוערך בחוגים מסויימים או לא. לענ"ד, איכות היא דבר סובייקטיבי, כך שאני שמחה בשבילך שאתה מוערך במקומות מסויימים, באמת שמחה. אבל, אתה צריך לדעת שישנם חוגים שלאו דווקא מקבלים את דעתך במישורים הסוציאליים-פוליטיים-חברתיים והעובדה שיש כאלו שכן מקבלים את דעתך לא יכולה לבוא כטיעון נגד.
סופר שמבקר מסויים לא אהד את ספריו לא יכול לבוא בטיעון נגד שמבקר אחר כן אהד את ספריו, זה, עם כל הכבוד, קצת מגוכך ולא מצביע על איכות ובוודאי לא על אמיתות הדברים הכתובים כשמדובר, כמו בשיריך, על ביקורת חברתית וכו'.
ב. כפי העולה משיריך, אתה כותב באופן מאוד תבניתי ולעיתים אף חוזר על מבנים רק בשינוי של המילים. כמו כן, המטאפורות, הדימויים הארמזים וכו', לא בדיוק מקוריים (ואף אפילו שחוקים אם קוראים את שיריך זה אחר זה). אתה יכול לשקול ריענון מסויים בדרכי עיצוב השיר ... זה אף יכול להוסיף חוזק לתוכנו.
ג. אין לי כוונה 'לדכא' אותך בתור כותב, אלא לתת ביקורת בונה, לא לשם הביקורת חס וחלילה, אלא באמת מכוונות טובות של עזרה לך בתור כותב. אתה בעל יכולת ולכן אין קבלת ביקורת בונה, ועיתים אף הפנמה שלה, פגיעה בכבודך.
ובכלל, אין לתת לביקורות באופן כללי לפגוע בנו כיוצרים, ביקורת צריכה להתקבל בשמחה מצד היוצר ולהילקח באופן פרטני על ידיו, אך בהחלט להילקח בחשבון. לפעמים ביקורת חיצונית רק מאירה על דברים שבתור יוצרים של היצירה (עם כל המשמעויות הרגשיות שיש לזה...), קשה לנו לפעמים לראות...
(אני אגב, אוהבת ביקורות כי אני מעוניינת לפתח את יכולתי יצירתית לגווניה ואין אני יכולה לעשות זאת בעצמי מהסיבה שלפעמים אני מחמיצה דברים כיון שאני מעורבת רגשית בתהליך היצירה.)
שבת שלום...
טל.