[ליצירה]
דימוי מעניין, אבל לדעתי אולי קצת יהיר (במיוחד ה"לשאת את כתרי בגאוה/ להרגיש גדולה ותפארת (ונצח)" (ומה עםהוד יסוד ומלכות?)
אבל בסה"כ מענין ועשוי טוב
[ליצירה]
ממש לא מדובר כאן על קריאה בתורה במובן הפלכי של העניין. הקריאה בתורה באה להעביר משהו שנובע מתוך הצורה הפלכית להסתכלות על עניין הקריאה בתורה. זה רק כלי, לא הנושא.
ולכן, הניתוחים לא קולעים...
תנחשו שוב...
[ליצירה]
למה את מחפשת בטחון חיצוני למי שאת? חפשי את הבטחון בעצמך. יש לך קול משלך והוא ישפיע לא כשהוא יקבל פידבק חיובי מהחברה, הוא ישפיע כשיהיה לו צבע אמיתי משלו, צבע שיש רק לך.
שם לא יהיה צורך ב"אמן" של כולם, שם את תאמרי להם על מה לומר את ה "אמן" ומה הנכון והטוב ביותר לעשות. שם לא יהיה לך הרצון באותן נשקות של אישור, הן יבואו מעצמן...
בכולופן, שיר מקסים
ולמקרה שהתיימרתי, - "אופס!".
[ליצירה]
למאיר פרידמן
דבר המשוררת שכרגע ראתה את התגובה...
הרבה יש בתגובה של כנפי שחר ולא רק.
העולם שלנו מנוסח באופן אפוריסטי שכזה. כל דבר הוא ביטוי, או כלל, או דימוי או שיבוש של אחד מהנ"ל. כשאומרים לא לחצות את הכביש אז מתכוונים לא לחצות את הכביש. כשאני אומרת 'אין לחצות...' אני בעצם אומרת שישנה סתירה פנימית בתוך הכלל הזה. אין (בניקוד צירה) זה משהו שאסור לעשותו, אסור להפריח פעולה חדשה לחלל, כך שפעולה זו תהיה פוטנציאל בלבד ולא מימוש. האין (בניקוד פתח), על פי תפיסתי הוא כמו האין בניקוד צירה. אם כל כך מפחדים ממה שאין, למה לא ללכת לשם. אם הוא לא נמצא אז גם אי אפשר להיפגע ממנו והוא לא משתלט, הוא לא מסוגל לממש פוטנציאל כי הוא כלום.
הטענה שלי היא שגם באין (בפתח) קיים יש. היש הזה מוסתר מאיתנו ע"י החברה, הקולקטיב המסויים שאני חיים בתוכו ואשר מפחד שמא אינדבדואל מתוכו יגלה את היש שבאין (בפתח).
כל חברה והיש והאין שלה. ולכן, פעמים רבות, שאלות המופנות מכוון היש אל כוון האין (בפתח), נותרות באוויר, ממלאות חלל מסויים, אך נותרות ללא תשובה ממשית.
התחושה הזו של להישאר עם שאלה שאתה שואל באוויר, ללא שום תשובה ממשית מלבד פחדים, איומים או תשובה מתחמקות, זו תחושה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה בעצמך שום דבר ואתה לא קיים באמת, אתה סתם.
וזהו הסברי המנוסח בסרבול רב ובאורך מחפיר.
מקווה שעזרתי...
[ליצירה]
מעניין. נראה לי שהבנתי.
החידלון. כמו ה"לא-כלום" שכילה את פנטזיה. זה מפחיד. כאילו אנחנו צריכים להאחז ב"יש" הזה כי אנחנו מפחדים מהאין, מהלא-להיות, מחידלון. אבל נמשכים אליו באותה מידה, אולי בגלל הפחד. - הוא הרי נמצא ב"טבורו של היש". אי אפשר לברוח...
[ליצירה]
האדם הזה, שהוא לא אחי מבחינה ביולוגית,
פשוט נטש אותי.
כמו שיש תינוקות נטושים, אז אני אחות-לא-ביולוגית נטושה.
תודה על המחמאה. מזל שיש צרות בחיים, אחרת, על מה היה מהווה לי השראה לכתיבה אמיתית, כואבת וחושפנית כל כך...
[ליצירה]
ובכן, רבותי היקרים, לא אלאה אתכם בהבאת ציטטות למינהן, אז סליחה מראש על חוסר התשובה האקדמית.
שאלה: מה האל רוצה? תשובה: שנקיים מצוות? שנהיה אנשים טובים? שנממש את הפוטנציאל הגלום בנו על כל צדדיו או שנדע להשתלט עליו ונממש רק את רצון האל?
ונניח שאין בחירה חופשית מוחלטת, כדעת הרודף, אז לשם מה הומצא החטא ועל ידי מי הוא הומצא?
אם על ידי האל, אזי למה מעניש את האדם על לא עוול בכפיו, הווה אומר לא תשים מכשול לפני עוור ויותר מכך, להעמיד את האדם בסיטואציה שבה הוא כמעט בטוח יחטא, או יותר נכון, יעבור על דבר האל? ואם עבר ולא עמד בפיתוי, כלומר מימש את הפוטנציאל הגלום בו וחטא לפני האל, למה להענישו אם ניתנו לו התכונות מידי האל עצמו?! ויותר מכך, למה להעניש את האדם אם הייתה תוכנית האל?! כלומר: ידוע היה לפני האל שיחטא האדם, אז למה בכלל לחיות אם כל צעד ושעל שלנו ידועים מראש, כלומר: האדם הוא מריונטה (בובה על חוטים) ולא משנה מה יורו לו, אם זו התורה או הקוראן, הרי מעשיו ידועים מראש! לשם מה ניתנה התורה אם כן , אם מה שיעשה בעקבותה הוא ידוע? האם התורה היא אלמנט קישוטי לחיי האדם? כי לא משנה מה האדם יעשה הרי ידועה מראש בחירתו, כלומר, אי בחירתו.
אזי אין משמעות לחיים כי החיים הם אשליה של חיות האדם. ודבר זה תלוי בהרבה במשמעות החיים ונראה לי שמשמעות החיים נובעת מערבול של רצון אישי-פרטי של האדם ושל רצון האל. ולפני הטענה שאין בחירה לאדם, הרי משמעות האדם היא למען האל עצמו ואין קיומו בר קיימא רק מעצם קיומו הפיזי, כלומר, קיומו הוא לשם קיומו כי כך רצה האל וזו משמעותו. לא לעבוד את האל, לא להתפלל אליו, אלא רק להיות קיים כי כך האל רצה.
ואם תאמר שהחטא הוא יצירתו של האדם, הרי שניתנו לו יכולות מאת האל ליצור אותו, כלומר: האל ידע שכך יהיה ובעצם האדם הוא תוצר שיצר עבור האל את החטא, כלומר האל ברא את החטא, בהנחה שאין בחירה חופשית של האדם, הרי דבר זה הוא חלק מהתוכנית הכללית של האל ואין לאדם אפשרות ליצור את הטבע במשמעותו הכוללת (לדג': פלאפון ועוד פלאי טכנולוגיה למנהם), כי הוא טבע שידוע שיווצר כי נתנו הכלים לכך בידי האדם וידוע היה שייצור דבר זה,שהרי לא מבחירתו היא אם ליצור או לא.
אני מסרבת לחיות בידיעה שכל מעשי קבועים מראש. יכול להיות שמעשי ידועים, אבל הם לא קבועים מראש. יש לי תוכנית כללית שנעשתה מידי האל לגבי ולגבי העולם. זו כבר בחירתו של האדם אם לקיימה או שלא לקיימה. כי אם אין בחירה חופשית הרי שאין משמעות לתוכנית הכללית כי היא מציאות בפוטנציאל שתמיד ימומש, כלומר הכל ידוע וגלוי וקבוע.
אני רוצה להאמין שאני יכולה להשתנות לא בגלל שזו התוכנית אלא בגלל שאני מסוגלת להשתנות. כלומר, אני משתמשת בפוטנציאל הגלום בי באופן חופשי, גם כלפי עצמי והחברה או 'הטבע' וגם כלפי האל. ואני אכן מאמינה.
אם ידועה תפילתי מראש והיא קבועה מראש ולא משנה מה אעשה גם ידוע אם היא תתקבל או לא, מה המשמעות של תפילתי? למלא וי ליד רשימת התוכניות?
אני מאמינה שיש כח השפעה לתפילות מכוון שהן לא קבועות מראש! הרי אם תפילה ידועה מראש אין צורך להתפלל יותר מהצורך לומר את המילים של התפילה. הווה אומר: אני מתפללת כי אני מעוניינת בכך, כי אני רוצה בכך, כי אני מחוייבת לכך עקב התחייבות שאני לקחתי על עצמי, לא שמישהו אמר "נעים מאוד טל, את עושה ככה וככה וזהו. אין משמעות מעבר להיותך יצור פועל בהוראת האל", אלא מכוון שאני טל ואני בעלת הבחירה אם להתפלל או לא ואיך להתפלל (במובן העמוק יותר, כלומר הכוונה כי הרי אני לקחתי על עצמי התחייבות למילים).
רדף יקר, לעניות דעתי, הרי אין משמעות להיותי (באופן פרטיקולרי וספציפי במובן של יצור פועל מכנית ש'הונחת' לעולם) אם איםן בחירה חופשית, כי הרי אם איני יכולה להיות דבר שהוא מעבר לפוטנציאל הנתון בידי, הרי אני בובה ולא יותר.
ואני עם כל הכבוד, לא רוצה להיות בובה ואני בהחלט לא בובה.
וסליחה על ההוכחה הרגשנית יותר מלוגית, כי בנושאים כאלו הגובלים בנושאים אמוניים ואף חופפים להם, אני מאוד מאמינה ברגש.
[ליצירה]
בתור בת, אז סבבה בראד פיט, אבל בתור מישהי שמוזיקה קרובה ללבה, אז אלטון ג'ון.(ואצלו זו הערצה ל מוזיקה כי הוא לא בדיוק בטע של בנות).
וקווין יקר(בין אם אתה קרוב של או שאתה לא): תחשוב מה גורם לך לכתוב שירים. כי השיר הוא עצמך במובן מסויים וכאשר אתה מוציא אותו אתה משנה משהו בחיים שלך, אפילו אם הוא דבר קטן. בכלליות, אפילו בהחלטה להתקדם ישנה התקדמות, אז נראה לי שאתה בכוון... בהצלחה!.
[ליצירה]
הר' קרליבך ז"ל היה מספר סיפור על אדם אחד, חצקל'ה, מאוד מאוד פשוט, סבל בשוק של העיירה שכל דבר היה אומר ועושה לכבוד שבת. היה מרים שק תפו"א ושואל את בעליו "לשבת תפו"א אלו?" והיו עונים" כן" ואז היה מתחיל לשיר "לכבוד שבת , לכבוד שבת" (ושהר' קרליבך שר את זה, זה הרבה יותר חזק, אותי זה ממש הרעיד).
הסיפור מתגלגל וכו' ובמהלכו אנו פוגשים ברב חסיד גדול שבא לעיירה -שבה בזו לחצקל'ה וחשבוהו למשוגע בגלל הלכבוד שבת שלו (אה כן, והוגים את זה בהגייה אידישאית: ליכבוד שבאס) ופוגש את קהל מאמיניו בבית הכנסת.
כאשר הוא רואה את חצקל'ה שלנו, הוא מבין שהוא משו-משו, מאוד מיוחד. אז שואל אותו הרב: מה שמך רב ייד? עונה חצקל'ה: חצקל'ה, כבוד הרב, אבל כאן, בעיירה, נוהגים לקרוא לי 'חצקל'ה לכבוד שבאס'.
ואז שאל אותו הרב: על מה אתה חושב כשאתה שר לכבוד שבת? ועונה לו חצקל'ה דבר מדהים:
אני מכיר את הסיפור של אברהם יצחק ויעקב ובניהם ויציאת מצרים והמקדש והגלות ועוד מקדש ועוד גלות ועכשיו גלות, אני מכיר את ההתחלה, אני מכיר את האמצע, אבל ריבונו של עולם, מה הסוף?.
ודי לחכימא ברמיזה.
אז מתבוננת, הלוואי שאת ואני וכל עם ישראל נחשוב בכל יום שעובר ובכל מעשה שאנו עושים על ה'לכבוד שבאס' הזה ולוואי נזכה כולנו לגאולה.